
"רק הלב רואה יותר. הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים מן העין" – (מתוך הספר "הנסיך הקטן")
כמה פעמים חשתם שעמום במהלך היום שלכם? כמה פעמים מצאתם את עצמכם מזפזפים מערוץ לערוץ בשלט הטלוויזיה בלי יכולת לבחור במה לצפות?.. כמה פעמים הרגשתם שהחיים חולפים מהר מידי?.. כשכל יום דומה לקודמו.. שחסר לכם ריגוש.. שחסרה לכם הרפתקה?.. שמיציתם? שהשגרה היא דבר מונוטוני ושוחק?.. שבא לכם לשטוף את העיניים בנופים חדשים?..
אומרים שקל יותר להיוולד אדם לא רואה מאשר לאבד את הראייה במהלך החיים. תארו לכם מצב בו אתם לא רואים במשך מספר שנים רצופות, מצב שבו אתם מאבדים את ראייתכם ללא כל הכנה מוקדמת.. מה הייתם עושים עם החדגוניות הזאת? חדגוניות שפירושה אי יכולת לראות את מה שמתחולל על מסך הטלוויזיה שלכם, על מסך הטלפון שלכם, מצב בו אינכם יכולים לראות עיניים או הבעות פנים. מצב בו אתם אוחזים בספר, מלטפים את כריכתו ולא יודעים באיזה ספר מדובר. האם הייתם מתחילים לדמיין ? אולי הייתם מתחילים לייצר לכם חיים מעבר למסך הערפל?.. האם הייתם שואלים את עצמכם אם אתם חלק מהעולם הזה? או שאתם מחוץ למשחק?.. האם הייתם יוצאים לדייטים בידיעה שיש סיכוי שהפרטנר שלכם לא יהיה איש שיחה מרתק ובשבילכם זה ירגיש כאילו הוציאו לכם את כל האויר מהמפרשים? האם הייתם נכנעים לשעמום המונוטוני הזה שהמציאות כפתה עליכם או שהייתם מנסים להשיב לחייכם מנות גדושות של עניין? איזה עניין ניתן לייצר דרך שאר החושים? האם הנאה מטעמה של ארוחה טובה או מסאונד של הופעה זאת הנאה חלקית ?
בלי עין הרע
ב-3.12.21 צוין ברחבי העולם יום לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. יום זה נועד להעלות על סדר היום את נושא שוויון ההזדמנויות לאנשים עם מוגבלות.
ב-6.6.21 (יום הבליינד דיי שהוא יום ההזדהות עם עיוורים ולקויי ראייה בישראל) נכחתי בהצגת היחיד המרגשת של השחקן אסף בן שמעון "בלי עין הרע" בבימויו של שראל פיטרמן באודיטוריום של היכל התרבות שלנו בראשון-לציון.
הצופים שנכחו בהצגה היו אנשי אגף סל תרבות, עיוורים ולקויי ראייה, עובדי המרכז לעיוור, נציגי אגף השיקום של ביטוח לאומי ועוד.. הוזמנתי להצגה על ידי המרכז לעיוור בראשון-לציון, בו אני חברה עקב לקות הראייה שלי. במהלך ההצגה, בה אסף מספר את קורות חייו ואת ההתמודדות עם השלבים השונים של אובדן הראייה, חשתי הזדהות עמוקה עם סיפורו.
בתום ההצגה, כשעיניי מלאות בדמעות ,ניגשתי אליו לשבח אותו וללחוץ את ידו ואמרתי לו שהרגשתי כאילו הוא סיפר חלקים מסיפור חיי. אמרתי לו שגם אני איבדתי את הראייה לפני 14 שנים ושגם אצלי התהליך היה הדרגתי.
בתחילת החודש נפגשתי עם בן שמעון לשיחה כנה, מוקלטת של 2 אנשים שמתמודדים עם מגבלת ראייה. בשיחה הוא מספר שבתחילת דרכו היה מעביר הרצאות על סיפור חייו עד אשר נולדה ההצגה…
"אחרי המון שנים מצאתי דרך לספר את הסיפור שלי. באתי ממקום מאוד מורכב. כשהיו מביאים אותי לדבר על החיים שלי, היה לי קשה, לא מבושה אלא מפחד שלא להישמע יהיר. לא מצאתי את הדרך הנכונה, לא מילים ולא סאבטקסט לספר את הסיפור וההצגה הזאת היא הפעם ראשונה שאני מספר את הסיפור שלי ומרגיש בנוח".
משחק החיים
אסף בן שמעון (37) נולד בשכונת רמת אליהו ,ראשון-לציון. הוא למד בפנימיית בויאר בירושלים, את שירותו הצבאי עשה בהתנדבות עקב מחלת ניוון הרשתית (RP) איתה הוא מתמודד. בשנת 2007 סיים לימודי משחק בבית ספר למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין. בנוסף למד פסיכותרפיה התנהגותית והיום מעבר להיותו שחקן הוא גם מטפל.
הנה כמה מתפקידיו הבולטים של בן שמעון בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה – "ישמח חתני", "בשבילה גיבורים עפים", "המילים הטובות" ו-"התגנבות יחידים" שעל תפקידו בסרט זה זכה בפרס חגג' לשחקן בסרט באורך מלא.
תרבות מונגשת
לא הרבה אנשים יודעים אבל בשנים האחרונות ישנו עולם שלם של תכנים מונגשים לבעלי לקויות ראייה. הספרייה המרכזית לעיוורים שנוסדה בשנת 1951, פועלת בשנים האחרונות להנגשת מגוון רחב של תחומי תרבות ביניהם ספרות, עיתונות, תיאטרון וקולנוע. מטרת הספרייה היא לצמצם את הפער החברתי ,התרבותי והחינוכי הקיים בין ציבור הרואים לבין בעלי לקויות הראייה והקריאה. הספרייה פועלת להגדיל את ההיצע התרבותי הנגיש מתוך אמונה שלכולם יש את הזכות לקחת חלק בשיח התרבותי.
אז מהי בעצם תרבות מונגשת בעולם התיאטרון והקולנוע?
בתור לקוית ראייה אני נתקלת בשאלה זו לא פעם ואני מסבירה שמדובר בתיאור קולי (voice over) שמוקלט בנפרד באולפני הספרייה ומולבש על הסרט. בתיאטרון מעבירים סיור מודרך על הבמה ומאפשרים לבעלי הלקות לחוש את התפאורה ולשוחח עם השחקנים מבעוד מועד כדי שיכירו את קולותיהם בהצגה.
תיאור קולי הוא בעצם רצועת קול מיוחדת עבור אמצעי מדיה חזותית (כגון טלוויזיה, קולנוע, מחול ,אופרה ואמנות חזותית), הכוללת פירוט מילולי ותמציתי של המתרחש על המסך או הבמה ומיועדת בעיקר לעיוורים וללקויי ראייה. היא מורכבת מקריין שמדבר במהלך ההתרחשות החזותית, בזמן ההפסקות הטבעיות של השמע.
אמיר אשר, קריין ואיש רדיו (שהיה גם המורה שלי בקורס קריינות ורדיו בבית ספר "חשיפה") כותב ברשת החברתית: "בשבועיים האחרונים יצא לי לתאר קולית את המחזמר (הדי נהדר יש לומר) "אפס ביחסי אנוש": פעמיים בבית לסין (מפיקת ההצגה) ופעם אחת, אתמול, בהיכל התרבות של פתח תקווה.
תהליך העבודה שלנו על הצגה הוא כזה: אנחנו מקבלות/ים את המחזה הכתוב ואת ההצגה, מצולמת בוידאו, ותוך כדי צפיות וקריאות חוזרות ונשנות כותבות/ים ומדייקות/ים טקסט שיעביר את מקסימום ההתרחשות במינימום הפרעה לדיאלוגים. לא יהיה מוגזם לומר שראיתי את "אפס ביחסי אנוש" שש או שבע פעמים במהלך כתיבת הטקסט. כשהדראפט הראשון מוכן אנחנו עורכים/ות חזרה בפני מתנדבים בספרייה לעיוורים (שאחראית להוציא לפועל את המפעל הזה) ואחרי דיוק נוסף שלו, יוצאות/ים לשטח.
היו ששאלו למה אנחנו חייבות/ים להיות שם ולא מקליטות/ים את הקריינות מראש – התשובה היא שבאירועים חיים יש מקום לאלתור, שההצגה משתנה עם הזמן ושלפעמים יש הפתעות, כמו ריטה שהדהימה את הקהל כשעלתה לתפקיד קטן בהצגת ה – 200, או הצגה שתיארתי ושההפקה נאלצה לעצור באמצע בגלל שקהל הנערים/ות שמילאו את האולם לא הפסיק להרעיש.
מבחינת העיוורות/ים זה קורה כך: הם/ן מיודעות/ים מראש מתי ואיפה תהיה הצגה מונגשת ונערכות/ים בהתאם. לפני הכניסה לאולם הם/ן מקבלות/ים אוזנייה שמשדרת להם/ן, באמצעות גלי רדיו או בלוטות' את מה שהמתאר/ת אומר/ת מהמקום שבו הוא/יא יושב/ת שהוא אחר בכל אולם.
שלא כמו במדינות מתוקנות ברחבי העולם, בארץ אין חוק שמחייב את בעלי האולמות להקצות לנו מקום מכבד שבו נוכל לבצע את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר ולכן כבר מצאתי את עצמי מצטופף בין ארגזים בחדרים קטנים ומלאי אבק, יושב על כיסא נמוך מדי כשבקיר מאחורי חורי אוורור שמאפשרים לעשן הסיגריות של הצוות שיוצא להפסקות לחנוק אותי, במקומות בהם לא יכולתי לראות את הבמה או לשמוע את השחקנים/ות, ליד ארונות חשמל שההשראה האלקטרומגנטית שלהם פגמה באיכות השידור שלנו ואפילו במקום שבו ההגשה שלי הפריעה לצופי השורות האחרונות באולם.
זה פרויקט חשוב מאין כמותו, שממלא בסיפוק את העוסקים בו ואת הקהל שנעזר בו ושמקרב את אוכלוסיית העיוורים לעולם התרבות והאמנות ואל הקהל המיינסטרימי שפתאום רואה בפואייה ובאולם א/נשים עם מקלות וכלבי נחייה".
האור שבלב
השיחה עם בן שמעון עוררה בי השראה וחיזקה אצלי את התובנה שלעשייה וליצירה יש המון כוח והמון חשיבות.
אני מזמינה אתכם להאזין בקישור המצורף לפרק הפודקאסט הראשון של היכל התרבות ראשון -לציון בו אירחתי את בן שמעון, פודקאסט חשוב שינפץ לכם כמה מיתוסים.
אסיים בציטוט מעורר השראה מתוך השיחה שלי עם בן שמעון-
"בסופו של דבר זאת עסקת חבילה, הבית שנולדתי וגדלתי בו, אובדן הראייה, הם אלה שהובילו אותי למה שאני עושה היום. כל החלקים האלה, שאני לא בחרתי אותם, יש דברים שלא בוחרים, כמו לאיזה בית להיוולד ובטח לא את המחלה בעיניים. כל אחד עם מה שהוא לא בחר. יש דברים שקיבלנו אותם שהמציאות הביאה. זה, בצירוף האנשים שפגשתי בדרך, גורמים לי לעשות את מה שאני עושה היום."