שמואל ב' פרק א' פסוק כ"ג
ההצגה "הנאהבים והנעימים" מבוססת על סיפור קצר בשם "השניים" מאת הסופר זוכה פרס הנובל לספרות יצחק בשביס-זינגר. סיפור זה התפרסם בקובץ הסיפורים "ינטל בחור הישיבה וסיפורים אחרים" בשנת 1966 ויצא לאור בישראל בשנת 1990.
בשביס, סופר יהודי פולני אשר נחשב לאחד מגדולי סופרי היידיש בעולם; נולד בפולין בכפר לאונצ'ין למשפחה חרדית, דלת אמצעים בשנת 1902. בגיל שש, עבר להתגורר עם הוריו בעיר ורשה; עד גיל 12 לא קרא כלל ספרות חול, אך בשנותיו הראשונות בורשה גברה ספקנותו הדתית והחלה התעניינותו במדעים, בפילוסופיה ובספרות העולמית. כשהיה בן 20 , בהזמנת אחיו – הסופר ישראל יהושוע זינגר נכנס בשביס לסביבת איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים והחל לכתוב את סיפוריו הראשונים בעברית אך במהרה עבר לכתוב ביידיש; בנוסף, בשביס החל לעבוד בהגהה בעיתון ספרותי ובתרגום ספרים מגרמנית ליידיש. מפולין עבר להתגורר בארצות הברית. ברבות השנים ספריו הפכו לרבי מכר ותורגמו למספר רב של שפות. בין הספרים שתורגמו לעברית : העבד, האחוזה, הנחלה, שושה, שונאים סיפור אהבה, עושה הנפלאות מלובלין ועוד… את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אימו בת-שבע שנספתה בשואה. הוא נפטר במיאמי ,פלורידה ב-בשנת 1991 בגיל 89.לאחר מותו במיאמי החליטו לקרוא לשדרה על שמו
בנו של בשביס, ישראל זמיר ז"ל, נלחם שנים ארוכות על מנת להנציח את שם אביו ולבסוף, נחנך רחוב על שם בשביס זינגר בשכונת הגוש הגדול, תל אביב. זמיר, היה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר" וכתב את ההצגה "הנאהבים והנעימים".
בשביס היה פורץ דרך לא רק בכתיבתו הנועזת אלא גם בהשקפותיו. בגיל 60 בחר להיות צמחוני מתוך אידאולוגיה. וכך אמר-"מה הם יודעים – כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו – על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."
ראיון עם השחקן ידידיה ויטל המגלם את זיסל -הדמות הראשית בהצגה
ידידיה ויטל ( בן 37) שחקן תיאטרון בית לסין משנת 2008 וכוכב במיגוון סדרות טלוויזיה מצליחות.
מה שלומך בימים אלה?
"הכל בסדר, אני לפני הצגת בוקר בראשון לציון, עם הקהל המהמם שלכם ואני כבר אחרי שתי הצגות.
כן, הייתי בהצגה ביום חמישי .הייתה אכן הצגה עוצמתית ומיוחדת במינה.
"תודה רבה, איזה כיף."
איך היה לך להיכנס לתפקיד של בחור ישיבה חרדי כמו זיסל ?
"אני משחק בתיאטרון בית לסין כבר משנת 2008 ואכן התיאטרון הזה זימן לי לא מעט הזדמנויות מדהימות, עם תפקידים משמעותיים.
אבל, אני באמת מרגיש שהתפקיד הזה ב'הנאהבים והנעימים', בלי תחרות זה התפקיד הכי מאתגר, מרגש, ובו בזמן התפקיד שהכי מתאים לי ולכן, אני מאוד מתרגש כל יום מהדבר הזה.
זה תפקיד כל כך גדול ועוצמתי ועם זאת כשעבדתי עליו הרגשתי שבקושי הייתי צריך לעבוד, שהוא נובע ממני כמו מים מתוך מעיין; מכיוון שכל מה שעולה מתוכו, אלו דברים שקשורים בדברים שאני עובר, בעבר או בהווה שלי.
אני מרגיש שהבנתי את זיסל מהשנייה הראשונה – הגוף שלי, הנשמה שלי הבינה את מה שמתחולל בנפשו .את הטוטאליות שלו במסע של אל האהבה שלו, שהיא בעצם גם הזהות שלו, זהו מסע שאני עושה כל חיי ובשבילי זה פשוט אידיאלי, מסעיר ודורש המון תעצומות, ועם זאת גם בעצם קל וזה אכן, תענוג גדול."
וההצגה הזאת חשובה ואכן יש לה מסר.
"יצירת אומנות היא יצירת אומנות, סיפור הוא סיפור. וכשאני עולה על הבמה, אני רוצה להעביר את הקהל, דרך מסע רגשי, שהוא יעבד את הסיפור, ואז אם הוא יגיע לתובנות חדשות על החיים, אז זה הופך להיות חשוב בדיעבד.
כשאומרים על משהו 'זה נורא חשוב, איזה יופי', זה לכוון את היצירה למרחבים דידקטיים כאלה, שהם פחות מעניינים.
אני חושב שהיצירה הזאת היא מאוד, מיוחדת. הסיפור שעליו מבוססת ההצגה הוא סיפור שכתב בשביס זינגר שהקדים את זמנו. בסיפוריו בשביס, תמיד נהג לתאר את העיירה היהודית בפולין והציג בפני הקוראים את הפשיעה ,את העיקום האנושי, את היצרים האפלים, את כל מה שמוזר ושונה, שהוא מרכיב הרבה מהחיים שלנו.
בסיפור "השניים", סיפור קצר מאוד, שמספר על שני תלמידי ישיבה צעירים, עילויים, שני גאונים בתורה, שהקשר ביניהם מסתבך קצת יותר ממה שהם דמיינו. והסיפור הזה הוא מאוד מאוד מוזר ואפל. מוטי לרנר וישראל זמיר, זכרונו לברכה, עיבדו את הסיפור למחזה בתחילת שנות האלפיים והפכו אותו לסיפור בהחלט יותר רומנטי, זאת אומרת יותר סיפור אהבה, מאשר מה שהסיפור של בשביס עצמו התכוון להיות במקור.
הסיפור נגמר בציטוט "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" וכך אנחנו מבינים מה הייתה מערכת היחסים בין השניים. איך זה בא לידי ביטוי בהצגה?
בהצגה אין לנו את ההתייחסות הזאת שבעצם זה המשפט שכתוב על המצבה שלהם. אבל כן, הוא מספר על שניהם עם הקשר החזק שלהם. כמובן שמשתמע מתוך זה שהם בני זוג, כי הם גרים ביחד. זיסל הרי מתחפש לאישה בלית ברירה, רק כדי להיטמע בחברה וכדי שיוכלו לחיות ביחד. ברור שכל זה קורה מתוך האהבה שלהם, אבל הוא לא מתאר את האהבה הזאת. אולי יצחק בשביס זינגר כגבר הטרוסקסואל, לא התיימר להיכנס לתוך נבכי הנשמה של שני גברים הומו סקסואליים. הוא כותב על זה קצת כמתבונן מהצד, כמספר סיפורים. בעיניי זה הקסם שלו, באמת שזה הקסם שלו. זאת היכולת להיות מתבונן ולתאר דרך עיניו בלי להתיימר להיכנס ללב של כל גיבור, אבל לתאר את נימי הנימים שלו בהסתכלות מאוד מעמיקה.
כשמוטי לרנר עיבד ביחד עם ישראל זמיר את זה למחזה…זה הפך להיות בעצם LOVE STORY .הם לקחו סיפור והניחו אותו על מבנה דרמטי עם החוקים הדרמטיים של סיפור אהבה.
מה שעידו רוזנברג, הבמאי של ההפקה הנוכחית עשה, זה שהוא לקח את זה, אני חושב עוד חמישה צעדים אל תוך היצר, הרגש, וה- LOVE STORY ממה שאפילו העיבוד עשה. כשחנן שניר ביים את זה בתחילת שנות האלפיים זה היה אחר לחלוטין.
באמת?
כן, ראיתי את זה כנער, הפקה מאוד יפה. גם חנן שניר, אולי גם הוא כגבר הטרוסקסואל, שביים שני שחקנים הטרוסקסואליים… כאילו זו גם תקופה אחרת, הוא גם בחר להתייחס לזה כאל עדיין איזו מן התבוננות על מקרה אנושי, על יצרים אולי בעומק הלב, אולי גם אפלים, משהו מעוד מעורבב.
עידו וגם אנחנו, השחקנים, ידענו שיש לנו פה יהלום שאותו אנחנו רוצים להגיש לקהל. להגיד ממקום אחר, ואולי גם בשנת 2020/21: כן, הנה יש פה שני נערים הומואים! יש דבר כזה, זה דבר מולד, זה דבר זהותי, יש פה אהבה גדולה ויפה וחזקה מכל דבר אחר! בתוך החברה הזו שלא מאפשרת לזה מקום, הם פשוט עושים הכל, כי אם הם לא יעשו את זה הם פשוט לא יהיו. זה מה שאני חושב לגבי זיסל, אם הוא לא יעשה את מה שהוא עושה, הוא לא יכול לחיות, כשאתה מבין מה הזהות שלך, לוותר עליה זה כמו למות.
ואוו, משפט חזק.
כן אתה יכול ללכת קדימה וגם להסתכן במוות. זה בסופו של דבר כפי שרואים בסוף המחזה, שיש לו סוף טרגי, שהוא מוות כפול של שני הנערים האלה. זה באמת סיפור גדול מהחיים, זה ממש רומיאו ויוליה יהודי בשטייטל. מבחינתי, לשחק את זה, זה בהרבה רגעים כמו לשחק טרגדיה יוונית או טרגדיה שייקספירית. זה לא פחות מזה בשום צורה.
כשהבנתי את זה ,הרגשתי שאני מצליח להתמסר לעוצמות האלה ושההצגה מתחילה לקרות כי זה ממש זה. הניסיון להפוך את זה לקטן או טלוויזיוני לא עובד, זה -גדול מהחיים!
יש כאלה שרואים את ההצגה ואומרים: וואו זה מאוד מאוד דרמטי. יש פה איזו, כמעט מלודרמה. אבל אני לא חושב שהאנשים האלה יגידו את זה כשהם הולכים להפקת "רומיאו ויוליה". כי אנחנו רגילים לחשוב: "אה הנה רומיאו ויוליה זה מיתוס על אהבה בלתי אפשרית שהיא מעל הכל. חיים ומוות מוטלים על הכף בכל רגע". כל זה נכון לגבי הסיפור הזה, לדעתי. אני מתייחס לזיסל ועזריאל, שני תלמידי ישיבה מהשטייטל כמו לרומיאו ויוליה לכל דבר.
לגמרי, אני חייבת לציין שהמוזיקה בהצגה מאוד עוצמתית
”תשמעי, זו הצגה שהמוסיקה והמחול בתוכה, שני אלמנטים שמאוד מקשטים אותה ותומכים בה, הם לחלוטין חלק משמעותי בתוך המסע שלה.
תומר יפרח כוריאוגרף צעיר ובאמת גאון, עשה פה משהו שלא קורה הרבה בתיאטרון הרפרטוארי. הוא הביא ארבעה רקדנים שהם יוצאי להקות פופ מחול מודרניות, הקטעים ברמה הכי גבוהה. זה לא רקדני מחזמר כאלה של תיאטרון, שבדרך כלל אנחנו פוגשים בדרך כלל בתיאטרון. יש פה קטעי מחול שהם פשוט מחול לכל דבר. אפשר ללכת לראות את זה גם בלהקת בת -שבע ולהקת המחול הקיבוצית, זאת אומרת זה אותה רמה.
וזה לא היה בהפקה הקודמת?!
"בכלל לא! עידו רוזנברג הבמאי ותומר יפרח הכוריאוגרף הביאו לקטעי המחול את ה- LOVE PASSION הציבורי, את כל היצרים ואת כל הצדדים הפנימיים שהם לא יכולים לבטא במילים או במעשים. הם עושים את זה בצורה של ריקוד, וזה כל כך יפהפה ושונה בנוף של תיאטרון בישראל, אני בעצמי משחק בתיאטרון, אני רואה המון תיאטרון, לא ראיתי דבר כזה עדיין. גם ברמה הזאת, זה נורא כיף לקחת חלק בהפקה כזאת שיש בה תעוזה. "
כמה זמן ההצגה על הבמות?
"עבדנו על ההצגה רגע לפני שפרצה מגפת הקורונה בעולם או תוך כדי אפשר להגיד. ההצגה הראשונה שלנו, הצגת הבכורה הייתה ב-14 במרץ 2020. עברנו שבוע טכני, שהם שבעת הימים האחרונים של החזרות בהם השחקנים עובדים על הבמה. אני לא שמתי לב כי הייתי בתוך חדר החזרות. אבל, בחוץ כבר כולם באמת פחדו מהנגיף. אני פשוט לא שמעתי חדשות, הייתי מרוכז כל כולי בעבודה, אני פשוט לא האמנתי, לא הבנתי מה קורה. ב-14 במרץ, היו שתי הצגות באותו יום, שהיו מכורות מראש, לא היה מקום אחד ריק באולם של תיאטרון בית -לסין בתל אביב. אבל, כשהגיע השבוע הטכני לסיומו, כבר אף אחד לא הגיע. וכך יצא ששתי ההצגות האלה הפכו להיות שתי חזרות גנרליות. עשינו אותן מול קהל של עשרים ומשהו איש בכל הופעה, שזה כלום.
למחרת, ראש הממשלה לשעבר הכריז על איסור התקבצות של יותר מעשרה אנשים באותו חלל. מה שהוציא אותנו לחופשה, וכעבור יומיים כל ישראל הייתה בסגר. אז למעשה הצלחנו להביא את ההצגה לכדי שלמות רגע לפני שנסגרו הדלתות של הקורונה על האף שלנו. ואז היינו שנה ושלושה חודשים בבית. "
איך זה היה עבורך?
"זה היה… בדיעבד, אני מבין כמה זה היה משמעותי וקשה. יש לי ילדה עכשיו עוד מעט בת שלוש, אז עוד לא בת שנתיים, אז .. התמסרתי להיות עם הילדה. הייתי בבית, סיפרתי לעצמי שזה הגורל, שזה מה שצריך לקרות עכשיו, שאני צריך לגדל את הילדה שלי בבית. אני נהניתי מזה מאוד, אני מרגיש שהרווחתי מזה המון דברים. אבל בדיעבד אני מבין שזו הייתה חתיכת מכה, בעיקר עבור מי שרגיל לשחק . אני בן שלושים ושבע היום, אני משחק על במות מגיל מאוד צעיר, אבל לשחק על במה מבחינתי זה אספקט מאוד זהותי. כשאני לא משחק על במה אני קצת לא יודע כבר מי אני כי זה מה שאני מכיר את עצמי עושה תמיד. אז לקחו את זה ממני ובדיעבד אני קולט שזו הייתה מכה.
מכה קשה. אבל, לחזור היה פשוט תענוג. אנחנו כבר מחודש יוני על הבמות, הקהל מגיב באהבה אדירה, האולמות בבית לסין מלאים, כבר הצגנו בירושלים ועכשיו בראשון -לציון אצלכם. כיף ככה להרגיש את הקהל הלא תל אביבי, נגיד את זה כך. זה פשוט … באמת תחושה של זכות גדולה. "
מגיע גם קהל צעיר לתל אביב?
"בתור מי שמשחק 12 שנים בתיאטרון בית לסין, אני יכול להגיד שמעולם לא ראיתי ריכוז כה גבוה של קהל צעיר בהצגה. חד משמעית אני אומר לך. אני הייתי בקבוצת הצעירים של התיאטרון, אז הצגנו עיבוד ל'משאלה אחת ימינה' עם גיבורים מאוד צעירים. עדיין, לא ראיתי כמות כזאת של צעירים בקהל כמו עכשיו ב'הנאהבים והנעימים'.
איך אתה מסביר את זה?
" אני לא יודע להסביר את זה, אני לא יודע. אני יכול להגיד שבתל אביב כבר הקהל הגאה, הלהט"בים, ששומעים על ההצגה פשוט מגיעים וקונים כרטיס, הרבה אנשים, גם צעירים, שכנראה אין להם מנוי לבית לסין . אבל קהילת הלהט"בים כבר נוהרת לראות את ההצגה הזאת, וזה ממלא את האולם באיזו שהיא מידה בקהל צעיר. כנראה שמועות טובות עוברות מפה לאוזן, כמו שקורה בתיאטרון.
אין דבר שמביא קהל יותר מאשר הצגה טובה. זה אני כבר מבין מהשנים שאני בתיאטרון. לא שחקנים מפורסמים, לא כוכבים, לא שום דבר, זה לא משנה. על הנייר אתה אומר: זאת הצגה עם שם גדול -הקהל יבוא. הקהל בא לשתי הצגות, אם ההצגה לא טובה הקהל לא יבוא."
קיבלת תגובות קיבלת מהקהילה הלהט"בית על ההצגה?
" המון, המון המון המון! בעיקר תגובות נרגשות. את יודעת, זאת הצגה בסופו של דבר, על יציאה מהארון ועל לחימה על האמת שלך. אני חושב שכמעט כל מי שהוא חבר בקהילה מזדהה איתו. אני מקבל המון תגובות כאלה. יש לא מעט קהל של להט"בים דתיים שמגיעים להצגה. שמאוד מאוד מתרגשים או גם הרבה פעמים, לפעמים הם גם מתאכזבים. אני מאמין שכשמישהו בא ואומר "ואוו", הרי ההצגה שלנו היא על הומואים דתיים, אז כשהומו דתי מגיע להצגה הוא מצפה לראות את עצמו מונח על הבמה אחד לאחד. אני חושב שכשאתה מגיע לצפות ביצירת אומנות עם ציפייה לראות מראה מדויקת של עצמך אתה תמיד תהיה מאוכזב. אז לפעמים הקהל מחפש משהו שהוא לא תמיד מוצא, אבל הוא רגוע מאוד ומאוד מתרגש. דיברתי עם דתיים דתל"שים, הומואים ולסביות שהגיעו להצגה ועמדו מולי ברעד פיזי בגוף. אם משהו בשביל מישהו אחד זה רק מרגש, בשבילם הוא כמעט מרגש מדי. כי בואי נודה, גם ב-20/21, כשלהט"ב הוא כבר דבר מוכר, יש משפחות חדשות מכל עבר, עדיין בחברה הדתית זה נושא בוער וחם, וכנראה הכי מדובר כרגע. הדתיים הלאומיים, כיפות סרוגות, אני חושב שבראש שלהם, באג'נדה שלהם כרגע זה העניין הזה. כי זה כבר לא דבר שפשוט אפשר לאסור. הם כבר מבינים את זה. הם מאוד מאוד מתעסקים ב- 'אוקיי, אז מה, איך עושים את זה?'. אני חושב שאיך שמניחים את הלהט"ב בתוך החברה הדתית כדבר שהוא עדיין חלק מהחברה הדתית אבל לא מוקצה זה דבר שהחברה הדתית נוהגת מאוד להתעסק איתו.
אתה חושב שיש יותר קבלה היום במגזר הדתי או שפחות?
" אני לא יכול להגיד לך, אני יכול להגיד לך רק מה אני מרגיש. אני מרגיש שיש… אנשים בחברה החרדית שזה מוקצה מוחלט עבורם, זאת תחושת הבטן שלי או מה שאני משער, אני לא חותם על זה. אני חושב שהחברה הדתית לאומית מנהלת עם זה דיאלוג. ובסוף איפה שיש הרבה דיאלוג יש גם הקצנה של אנטי. אבל בגדול אני חושב שיש יותר ויותר קבלה. אני מכיר לא מעט אנשים שהם הומואים , חובשי כיפה ביום יום, שומרי שבת, שהולכים לבית כנסת כל יום, אנשים שמשמרים את הזהות הדתית שלהם, מקימים משפחה עם מי שהם אוהבים. זה דבר שאי אפשר לעשות אחרת, מי שחושב שאפשר לעשות את זה אחרת הוא מחזיק בטעות אדירה. כי להקים משפחה בלי אהבה זה מתכון להרס ולעצב ולכאב ולמחלות. לא רק למי שמקים את המשפחה, אלא גם למי שנולד לתוכה. בגלל זה אני חושב שמתחילים להבין את זה גם בחברה הדתית, כן. "
תמיד ידעת שאתה רוצה להיות שחקן?
"תמיד רציתי להיות שחקן. זו קלישאה, אבל זה נכון. בגיל עשר ראיתי את המחזמר "הקוסם" בכיכובה של מיכל ינאי. זה הפך את עולמי, ריגש אותי. לא רק כי התאהבתי במיכל ינאי, אלא גם באמת המעשה התיאטרלי הפך את עולמי וממש הרגשתי שאני רוצה להיות שם. אז כן, זה משהו שכבר התרחש אצלי בגיל עשר והוא לא כל כך עבר עדיין."
וואו, אני יכולה להגיד לך שגם אני הערצתי אותה בילדותי ברמות שקשה לי לתאר,..
" אז כן, אנחנו הדור. זה מאוד משעשע כי מאז כמובן כבר עבדתי איתה, צילמתי איתה סדרה, עשיתי איתה "מותק של פסטיבל" בחנוכה. זאת אומרת, היא ממש כבר קולגה וחברה.
במסגרת התחקיר שלי על ההצגה ,זכיתי, לאחר חיפושים רבים, למצוא את הסיפור "השניים" מאת בשביס זינגר, בספר "ינטל בחור הישיבה וסיפורים אחרים" שהזמנתי מחנות יד שנייה. נוכחתי לגלות שבשביס מזכיר כמעט בכל סיפוריו את "עוגת הלייקעך " המסורתית בהקשר של אירועים כמו חתונות, בריתות, אירוסין ואפילו לוויות.
הסקרנות הובילה אותי לחפש אחר מתכון וזה גרם לי להיזכר בסבתי ז'ני עליה השלום שהורישה לי את סיר הפלא שלה, אותו רתמתי למשימת האפייה. והרי לפניכם התוצאה והמתכון:
מתכון לעוגת לייקעך
חומרים:
6 ביצים
שקית סוכר וניל
חצי כוס סוכר
גרידת לימון
כוס קמח
ניתן להוסיף – פרג, צימוקים, אגוזי פקאן ,שוקולד צ'יפס
אופן ההכנה:
מחממים תנור ל-180 מעלות
מקציפים חלבונים עד לקבלת קצב יציב ותוך כדי ערבוב מוסיפים סוכר וסוכר וניל
יוצקים לתערובת את יתר החלמונים ומקפלים בעדינות.
יוצקים את התערובת לתבנית משומנת או לסיר פלא ומכניסים לתנור
בתיאבון!
