בחורף האחרון או ליתר דיוק בחודש פברואר נפגשתי עם כלת פרס ספיר לשנת 2013, הסופרת נועה ידלין לשיחה מוקלטת מלב אל לב לפודקאסט "זמן תרבות ". את פגישתנו נאלצנו להזיז שוב ושוב עקב מגפת הקורונה . ששיבשה באלגנטיות השמורה רק לה את חיי היום יום של כולנו. שוחחנו על הספר "בעלת הבית" שעבר עיבוד בימתי ,שוחחנו על כתיבה ועל שאיפותיה בתחום . הפגישה נערכה בביתה החם והמזמין בתל אביב .הצגה זו כיכבה על בימתנו בהיכל התרבות מאיר ניצן ראשון-לציון בסדרה נוספת במהלך חודש ספטמבר 2022.
ידלין נולדה בשנת 1975 להורים שעלו לישראל מארגנטינה. למדה בתיכון עירוני ה' ולאחר השירות הצבאי עברה לירושלים, שם סיימה תואר ראשון ושני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיה החלה לכתוב בשבועון הירושלמי "כל העיר" וב-2002 עברה לכתוב בעיתון "העיר" וב-2004 ב"מעריב". מאז 2011 מנחה סדנאות כתיבה. על ספרה "שטוקהולם" הייתה מועמדת לפרס ספיר לשנת 2017.
באתר ברית נכתב: "בנימוקי השופטים לקבלת פרס ספיר נועה ידלין יצרה רומן שנון ומהנה, ששולח את חיציו לנקודות חולשה רבות בחיים המודרניים בכלל והחיים בישראל בפרט. כמעט אין תחום שאינו נבחן במראה הסאטירית הביקורתית של ידלין "בעלת הבית" מפרק את דמויותיו בסכין מושחזת ומרכיב מהן רומן מקורי ומסעיר על משפחה ועל כסף, על אימהות וילדים, על כישלון והצלחה, על מעמד ועל תדמית "
ערכתי לכם חלקים נבחרים מהשיחה שלי עם נועה .
נולדת וגדלת בתל אביב, את אוהבת אותה?
אני אוהבת אותה אבל אוהבת את ירושלים יותר. גרתי בירושלים בשנות העשרים לחיי, למדתי שם באוניברסיטה. גם עלילת הספר מתרחשת בחלקה הגדול בירושלים ואני אוהבת את זה.. אני אוהבת דברים ישנים, עתיקים. אני פחות אוהבת דברים חדשים. אני
אוהבת קור, אני אוהבת חורף ואת כל הדברים שירושלים מתאפיינת בהם.
איך זה היה בשבילך לזכות בפרס ספיר?
התשובה היא פשוט כיף. זאת אומרת יש דברים בחיים שצריך לדעת להגיד איך זה, זה פשוט ממש כיף. אז קודם כל זה כמובן מחמיא מאוד וזה מעודד ואת יודעת זה לא קל להיות סופרת, זה עולם מורכב וקשה. ובארץ בכלל כי זה לא מקצוע שמקבלים משכורת כל חודש. זאת אומרת זה לא מקצוע שיש איזה הסמכה ואז אפשר להשיג משרה ולעבוד בזה. זה תמיד דבר שצריך לעשות אותו במידה מסוימת בזמן הפנוי וככה בלי שתהיה שום הבטחה שמשהו ייצא מזה .
תמיד ידעת שאת רוצה להיות סופרת?
לא. תמיד כתבתי כל מיני סוגים של דברים גם בתור ילדה. זה תמיד היה דבר שמאוד נמשכתי אליו אבל לא חשבתי להיות סופרת. במקום זה הייתי עיתונאית ועבדתי בעיתון.
איזה טיפים יש לך לתת לעיתונאית מתחילה?
יש להתנהל בעולם בהתאם לאישיותך ובהתאם לבן אדם שאת. אני חושבת שככה מוצאים את הדרך. לא צריך להיות כמו אף אחד אחר. ולא להיות כמו דגם של אף עיתונאי אחר. צריך להיות אתה. זאת אומרת רק סוג העיתונאית וסוג האדם. זה אותו הדבר ואין הבדל. האדם שאתה הוא העיתונאי שאתה.
כיצד נולד הרעיון לעבד את הספר להצגה?
אחרי שזכיתי בפרס ספיר פנו אליי שלומית ארנון בר- לב וליאת פישמן שהן המחזאיות שעיבדו את הספר למחזה וביקשו ממני רשות לעבד אותו והסכמתי.
האם היית שותפה מלאה לתהליך?
לא . הן כתבו את המחזה ושיתפו אותי והבעתי את דעתי. ישבתי בחזרות והייתי מעורבת אבל העיבוד הוא שלהן.
הם היו לך שינויים?
היו לי הצעות לשינויים גם ברמת הטקסט וגם ברמת העלילה והן היו מאוד פתוחות לקבל אותן, בסופו של דבר זה אינטרס משותף וכולם רוצים שזה יהיה הכי טוב. אני לא מחזאית ולא אשת תיאטרון אבל אני כן מכירה את הספר מאוד טוב ואולי יותר טוב מכל אחד אחר. להכיר את הספר זה יתרון וחסרון. זאת אומרת, מצד אחד אני מכירה אותו טוב מאוד ויודעת איך הדמויות מתנהגות ואני מכירה אותן ויודעת מה המוטיבציה שלהן אבל מצד שני אני גם מאוד מאוד רגילה לספר כמו שהוא. כלומר הרבה יותר קשה לי לעשות החלטות קשות או שינויים קשים כשאני כל כך רגילה למה שקיים.
איך היו התגובות?
התגובות נהדרות וגם הביקורות. החוויה שלי לשבת באולם ולחוות עם הקהל הייתה מאוד מהנה. כי ספר קוראים אבל אני לא רואה את מי שקורא את הספר . זה משהו פרטי בין אדם לעצמו. וכשאני יושבת באולם תיאטרון עם עוד מאות אנשים ואני רואה אותם רואים את הדמויות שאני כתבתי בחדר העבודה הקטן שלי, זאת חוויה. פתאום כולם צוחקים בבת אחת ויש בזה משהו עוצמתי.
לסיום , על מה את עובדת כיום ומה השאיפות שלך?
בינתיים אני שומרת את זה קרוב לחזה. ולגבי השאיפות שלי זה בראש ובראשונה להמשיך ולעשות את הדבר הלא ייאמן הזה שזה לקום בבוקר ולעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם שזה לכתוב ספרים. התמזל מזלי לעשות את זה, לחיות ככה את החיים ורוצה ומאחלת לעצמי שזה יימשך.
ברגע שיש ספרים טובים בשאיפה אז כבר קורים משם עוד דברים ופתאום יש סדרה ופתאום מחזה. אז זו חוויה מאוד מהנה והייתי שמחה שעוד דברים שלי יעובדו. אבל בראש ובראשונה להמשיך להיות מסוגלת לכתוב ספרים שמעניין לי לכתוב אותם.
אדפטציה
אדפטציה היא עיבוד קולנועי, טלוויזיוני או בימתי ליצירה ספרותית קיימת
הנה שיר שכתבתי שעוסק בנושא מתוך הספר "מחוזות". השיר נכתב ללא שם . את השם נתתי לו לאחר שנחשפתי למונח בקורס מבוא לכתיבה תסריטאית.
זוכרים את יצחק נוי ואת יום השואה
יצחק נוי
החודש הלך מאיתנו ,בהיותו בן 80, הסופר, העיתונאי, השדרן, המרצה והד"ר להיסטוריה – יצחק נוי. הוא הותיר אחריו אישה ,ילד ונכדות. נוי נולד בשם יצחק נוישטט במושב נטעים, היה בוגר ומוסמך החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא קיבל תואר דוקטור בארצות הברית באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. בשנות השבעים הגיש את תוכנית הרדיו "לאם ולילד" בקול ישראל ובהמשך הגיש את התוכנית הפופולרית "שבת עולמית", לה האזינו באדיקות רבה רבבות מאזינים. גם לאחר פרישתו לגימלאות המשיך להגיש תוכנית זאת.
בנימה אישית
אחוד לכם חידה: מה משמח אדם יוצר? יצירה.איזו יצירה? יצירה משובחת!
יצירה ספרותית משובחת היא יצירה שבין היתר מעוררת השראה ומעוררת בי את קנאת הסופרים המפורסמת. המורה שלי לכתיבה, שי גולדן, אמר שכדי לכתוב טוב צריך לקרוא המון ספרות משובחת. להעשיר את אוצר המילים ולקבל השראה.
מאז ומתמיד הייתי תולעת ספרים רעבה והרעב שלי לספרים רק הולך וגובר עם השנים. כשאני נחשפת לספר מטלטל, אני רוצה עותק מהספר המודפס ורצוי שיהיה חתום על ידי הסופר שכתב אותו. לרוב אני צורכת ספרים בתצורה הקולית שלהם, כלומר מאזינה לספרי שמע ביישומוני ההאזנה. זאת הדרך האופטימלית לאנשים עם מגבלות ראייה כיום לצרוך ספרים.
לפעמים הרצון בעותק מודפס של הספר לו האזנתי ביישומון כה חזק עד כי אני נוטה לשכוח את העובדה שארון הספרים שלי עומד להתפקע. כשהאזנתי לספר ״אור ואלכסנדרה״ בשנת 2019 מאת יצחק נוי שגם הקריא בקולו את הספר, הרגשתי שהספר הזה נושא בתוכו מסרים חשובים מהסוג שיש להעביר הלאה. הספר מספר את סיפורו של אור, ילד המתמודד עם לקות ראייה קשה, שלומד לצלוח את אתגרי החיים בעזרת מקל הנחייה שלו ומקלדת הברייל. אור פוגש בעולה חדשה בת גילו בשם אלכסנדרה ויחד הם עוזרים אחד לשני להתמודד עם הקשיים. כששמעתי שיצחק אמור להגיע להרצות כאן בהיכל ביקשתי לפגוש אותו. קיבלתי ממנו עותק חתום של הספר לאחר שניסיתי לשווא להשיגו בחנויות הספרים. עותק בכריכה קשה. זה היה ממש מרגש. שאלתי את יצחק מה גרם לו לכתוב סיפור דווקא על ילד עיוור והוא השיב שאשתו עבדה הרבה שנים כמורה שיקומית לילדים עם מגבלות ראייה, משם שאב את ההשראה. לספר יש תפקיד חשוב בניפוץ מיתוסים על אנשים המתמודדים עם מגבלת ראייה. בתור אחת המתמודדת עם מגבלה כזאת ב-15 השנים האחרונות יכולתי להתחבר מאוד לסיפור הנכתב ברגישות רבה. נוי היה מרצה באופן קבוע כאן אצלנו באודיטוריום ההיכל במסגרת הרצאות הקתדרה העירונית.
ספרים בכריכה קשה הם דבר שמרגש אותי במיוחד. אולי מפני שהם מזכירים לי תקופה רחוקה של ערכים, אולי מפני שהם נראים לי חסינים מפני הכל או נוכחים יותר. לא יודעת, בכל מקרה מבחינתי עותק נדיר, חתום, בכריכה קשה של ספר עם מסר חשוב בארון הספרים שלי זאת מתנה שלא תסולא בפז.
יצחק הותיר אחריו ארכיון עצום ומגוון של אוצרות תרבות. התכנים שהותיר ניתנים להאזנה בקלות ביישומוני הפודקאסטים והספרים הקוליים. זכיתי להכיר את יצחק רק בשנים האחרונות, אם טרם הכרתם שווה לכם להתחבר לספריו, להרצאותיו ולתוכניות הרדיו הפופולריות שהקליט. יצחק היה מסוג האנשים השייכים לדור הולך ונעלם. דור של ידע, תרבות וחריצות. הערצתי את האיש שהקרין חום ונחמדות. אשתו מספרת שלאחר שהיה מעביר הרצאות במרכזים השונים, היה "נחטף" על ידי תלמידיו להמשיך את הסיפורים המרתקים ב"פרלמנטים" השונים.
ברלין
בסוף חודש שעבר צוין יום השואה אשר במסגרתו התקיימו מגוון אירועי תרבות ברחבי הארץ .גם כאן בהיכל -התרבות ראשון לציון עלתה-ההצגה "ברלין" בכיכובה של גילה אלמגור מבית ה"תיאטרון העברי" . לקראת ההצגה מצאתי את עצמי קוראת את הספר "הקיץ של אביה" ולאחר מכן שבתי אל הסרט האלמותי לאחר שנים שלא צפיתי בו..החוויה היתה עוצמתית גם אז וגם היום.
שוחחתי עם אילן חצור במאי וכותב ההצגה וביקשתי שיספר על תהליך הכתיבה שלו.
"המחזה התחיל להיכתב לפני הקורונה והוא חלק מטרילוגיה (הראשון הוא סבוטג' בכיכובו של שלמה ברבאבא, השני הוא ברלין בכיכובה של גילה אלמגור והשלישי בדרך…).הטרילוגיה עוסקת בזכר השואה ובאיך אנחנו מתמודדים איתה ומה ההשלכות שלה על חיינו היום. המחזה הבא ייקרא 'אפריקה' .במחזה 'ברלין' מדובר על אותה דמות רק כאישה. המחזה מבוסס על סיפורים ששמעתי ועל ידע אישי.. לי באופן אישי אין קשר ישיר לשואה. השתמשתי ברקע המשפחתי של אשתי שאביה היה ילד בתקופת השואה ולקחתי ממנו סיפורים. העבודה עם גילה אלמגור הייתה מאתגרת. לא היה לה קל כי היא קיבלה תפקיד ראשי עם המון המון טקסט..והיא עשתה את זה בצורה מדהימה ביחס לגילה.הלואי על כולנו צלילות כמו שלה בגיל הזה. זכיתי בקאסט נהדר. העבודה על ההצגה התארכה עקב התפשטות מגיפת האומיקרון ומחלות של חלק מהשחקנים . עבדנו עליה כחצי שנה עם הפסקות באמצע. היינו מאוד אופטימיים והאמננו בהצגה."
הועידה
במסגרת האירועים הללו הוקרן הסרט "הועידה" בקולנוע ההיכל. הסרט עוקב בשחזור מדויק אחר אותו בוקר שבו הוחלט על "הפתרון הסופי". ועידת ואנזה הייתה התכנסות של נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי שהתקיימה ב- 20 בינואר 1942ב"וילה ואנזה" שברחוב אם גרוסן ואנזה בפרבר ואנזה אשר בברלין גרמניה. הוא עלה לאקרנים השנה והוקרן לראשונה בישראל בסינמטקים ברחבי הארץ במסגרת פרויקט "סרטים שזוכרים" מטעם המשרד לשוויון חברתי. הסרט מוצג בשפה הגרמנית בלבד, ואורכו כ-108 דקות. העובדה שהסרט מוצג בשפה הגרמנית מייצר בקרב הצופה תחושת חיבור חזקה לרוח התקופה. התחושה שחוויתי במהלך הסרט הייתה עוצמתית ומטלטלת. נחשפתי לתהליך הרציונליזציה הקיצוני שהתקיים במהלך הועידה. לדוגמה, במהלך הועידה דנים חבריה, ביניהם אדולף אייכמן, באפשרות להשמיד ילדים. אחת השאלות שעולות שם היא האם זה מוסרי להשמיד ילדים והטענה שמתקבלת מנגד היא שעדיף לילדים לא
לחיות כיוון שלכאורה ללא הוריהם הם לא ישרדו. חווית הניגודיות האבסורדית משתקפת היטב בסרט כאשר מצד אחד הועידה מתקיימת בוילה ואנזה המפוארת הנושקת לאגם ואנזה הפסטורלי ומאידך ההחלטות שמתקבלות בועידה מזעזעות את אמות המוסר האנושי.
יום הווטרנים
החודש צוין בברית המועצות וברחבי העולם יום הווטרנים, המכונה "יום הניצחון הגדול ". ביום זה חוגגים בברית המועצות את הניצחון של הצבא האדום על גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. מדי שנה נערכים במהלך החג מצעדים צבאיים שהמפורסם שבהם הוא המצעד הצבאי במוסקבה. ביום זה משגרים זיקוקי דינור, מניחים זרי פרחים על קברי חיילים שנהרגו במהלך המלחמה ועומדים דקת דומייה לזכרם.
"בית לבן בעיר אפורה"
במסגרת התחקיר המעמיק שלי על יום השואה (נושא שאפשר להעמיק בו ללא סוף) האזנתי ביישומון הספרים הקוליים של "ידיעות אחרונות" לספרו המרתק של יצחק בלפר ז"ל, "בית לבן בעיר אפורה". בלפר, שהיה חניך בבית היתומים של יאנוש קורצא'ק תיאר את קורות חייו בספר זה. הוא נולד בורשה בפולין ונותר שריד יחיד ממשפחתו הענפה שנספתה בשואה. הוא שרד את השואה כשברח לרוסיה וכשחזר לורשה על שרידי הגטו גמלה בו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. שם ורק שם יהיה ביתו.
בין היתר, הספר חושף בפני הקורא את קורצ'אק מנקודת מבטו של ילד שגדל בבית היתומים שלו. דרך עיניו של בלפר התאהבתי בדמותו של קורצ'אק. על גב הספר כתוב – "לפני למעלה ממאה שנים הקים יאנוש קורצ'אק, רופא ילדים ומי שהפך ברבות הימים למחנך נערץ, את בית היתומים המיוחד במינו, שנשאר דוגמא ומופת למורים ומחנכים עד ימינו. קורצ'אק האמין במתן חופש לילדים – שיאפשר להם לנהל את עצמם, ולפתח את כישרונותיהם הייחודיים – ויחד עם זאת לימד מהי אחריות הדדית, דאגה לזולת, ויצירתה של חברה אנושית צודקת". קורצ'אק היה רופא ילדים, מחנך, סופר ילדים ומבוגרים.
כשהגיע תורם של ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה, סירב להצעה להינצל לבדו, ובחר ללכת עם חניכיו, ובכך הפך לאחד הסמלים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים של ימינו.
יצחק בלפר היה אחרון יתומי יאנוש קורצ'אק ונפטר בישראל בשנת 2021. הוא הותיר אחריו אישה ,ילד ו-2 נכדות. כל חייו עסק בהנצחת השואה על ידי ציורים שצייר והרצאות שהעביר בארץ וברחבי העולם.
"עם שאינו מכבד את עברו,גם ההוה שלו דל,ועתידו לוטה בערפל" יגאל אלון
