בלוג תרבות

על אילו דברים אתם מודים בחיים שלכם? אילו דברים אתם  מעריכים?

את היכולת ללכת, לרקוד, לעמוד, להרים חפץ בשתי ידיים, את היכולת לכתוב ולצייר? או אולי את היכולת לנהוג ולצאת מהרכב בכוחות עצמכם?

 

פיליפ פוזו די - בורגו היה אדם קונבנציונלי שכזה, אדם שיכל לרוץ, לקפוץ, לעמוד, ללכת ולרקוד. יום בהיר אחד, בעקבות תאונת מצנח רחיפה, הוא נפצע בגבו והפך למשותק מהצוואר ומטה.

פיליפ חיפש אדם שיסייע לו בפעולות היומיומיות הפשוטות שכבר לא יכל לבצע בכוחות עצמו. לשם כך ערך מספר  ראיונות עבודה עם מגוון מטפלים סיעודיים ולבסוף בחר באדם הכי בלתי צפוי להיות לו למטפל. עבדל יסמין סלו לא היה מטפל במקצועו אלא הגיע לראיון העבודה במטרה  לקבל חתימה על סירוב העסקתו בכדי להרוויח דמי אבטלה. הוא היה אסיר משוחרר מבית-סוהר ומצבו הכלכלי היה רעוע.

פיליפ בחר  דווקא בו כי אהב את הגישה שלו ואת חוסר הרחמים שהפגין כלפיו - זה בדיוק מה שהיה צריך!   פרקטיקה, ניסיון בטיפול והמלצות פחות  עניינו אותו. עבדל קיבל את הצעתו והפך למטפל הצמוד שלו, מטפל יוצא דופן, מטפל שראה אותו כאדם שווה בן שווים והכניס הומור וקלילות  לתוך חייו.

 

כשהמציאות עולה על כל דמיון

את הסיפור  המרגש של הידידות המופלאה שנרקמה בין השניים ראו המפיקים הצרפתים היהודים אוליביה נקש ואריק טולדנו בכתבה טלוויזיונית שנעשתה על השניים והחליטו שזה סיפור מצוין לסרט.

בשנת 2011  יצא לאקרנים הסרט הצרפתי ״מחוברים לחיים״, דרמה קומית בכיכובם של השחקנים פרנסואה קלוזה ועומר סי.

בשנת 2015 פנו נקש וטולדנו אל המתרגם, המחזאי, הבמאי והתסריטאי הישראלי אלי ביז'אווי (זוכה פרס התיאטרון למתרגם השנה לשנים 2016,2015 ו-2017 ופרס לאמנויות הבמה לשנת 2020).

על מנת להפוך את הסרט לגירסה בימתית בארץ, הם חיפשו אחר יוצר תיאטרון מקומי, אשר לו זיקה וגישה לשפה הצרפתית כדי להפקיד זאת בידיו.

השלושה נפגשו ונוצרה ביניהם כימיה. אז עלתה השאלה כיצד להתאים את הסיפור הצרפתי לקהל הישראלי. הם חשבו על מטפל טיפוסי בישראל, כמו למשל מטפל פיליפיני או עובד זר , שיש פער בינו לבין הצבר. עלתה גם השאלה האם להשתמש בקלף העדתי של אשכנזי ניצול שואה וספרדי צעיר.

 

"כשניגשתי לנסות לחשוב על זה, לקחתי אחורה פנה ואמרתי להם זה נכון, אמנם זה הקונפליקט הכי נוח והכי מצחיק אבל מבחינתי זה בלתי נסבל לכתוב את הקונפליקט הזה. זה גם לשרת איזושהי סטיגמה וניסיון לקבע מציאות של האשכנזי המתנשא המבוגר והספרדי המקופח ומלא שמחת החיים. זה כבר מזמן לא ככה ובעצם אם ירצו להגיד שהתיאטרון ישן אז שם הוא יהיה באמת ישן... הוא יהיה עסוק בלקבע רעיונות שכבר מזמן הם לא חלק מהמציאות ושמשרתים אג'נדות שאני לא עומד מאחוריהן. כמישהו שהוא ביז'ווי ואמא שלו היא פוגל, ממש לא מעניין אותי להנציח קונפליקטים עדתיים במדינה שאני חי בה, כי אני יודע מי ניזון מהם ומה זה עושה", אומר אלי ביז'אווי.

 

בניגוד לסרט, ההצגה בנויה בצורה ליניארית של פחות לוקיישנים ופחות דמויות והיא מכילה סצנות פחות ויזואליות ויותר טקסטואליות, אך הקסם עובד גם בסרט וגם בהצגה. מפגש הקצוות הזה והמפגש האנושי עם חברות בלתי אפשרית כזו מצליחים לחמם את הלב ולפקוח את העיניים לכל מיני דברים.

 

"דריס (שון מונגוזה), המטפל משולח רסן והרבה פעמים גס רוח ורחוק מלהיות מנומס . עם זאת יש בו איזו שהיא חיות, חיוניות, הומור ואהבת חיים אשר שובה את הקהל הלא אוטומטי שלו – קהל המבוגרים ואילו הדינמיקה שבין השניים שובה את הצעירים."

 

שון מונגוזה, בן למבקשי מקלט מקונגו, הגיע לישראל עם משפחתו כשהיה בן חמש. הוא הספיק לגלם שורה ארוכה של תפקידים במחזות, סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע ופרסומות. התפקיד המרכזי שגילם בסדרה הישראלית "עיר מקלט" הביא אותו לקדמת הבמה והכתיר אותו לאחד השחקנים המבטיחים בארץ כיום.

"בישראל של היום שלא חסרות בה תחושות של הפרדה בין קבוצות שכועסות אלו על אלו, של שיסוי ופילוג - יש משהו מחמם לב לראות פתאום על במה שחקן דובר עברית שנולד בקונגו והיגר לפה כובש את לב הקהל. כשאדם צעיר בבית יכול לשמוע במקרה משפט נוראי כמו: "מתי יחזירו אותם לאפריקה?" ואז פתאום לראות על הבמה את הבחור הכובש הזה ולגלות פנים שונות ממה שהתקשורת יכולה להציג - זה יוצר איזון ופותח אותנו לאנשים ולאנושיות וזה תפקיד מאוד משמעותי של התיאטרון".

 

ראיון עם השחקן עטור הפרסים שמואל וילוז'ני

 

איך קיבלת את התפקיד?

שילמתי על זה הרבה כסף וקיבלתי אותו, כמו כל דבר שמקבלים וצריך לשלם עליו (צוחק).

ועכשיו ברצינות - כששמעתי שאלי ביז'אווי עושה עיבוד של הסרט "מחוברים לחיים" לבמה, שמחתי מאוד וקפצתי על זה כמוצא שלל רב. אמרתי למנהל האמנותי (גלעד קמחי) בוא נעשה את זה בתיאטרון הקאמרי כי אני רוצה לשחק את התפקיד הזה. זה תפקיד שונה ומאתגר, שונה מכל התפקידים שעשיתי עד כה. כיוונתי אליו וקיבלתי אותו. זהו תפקיד מלא סיפוק ונמצא במסגרת של קומדיה וקצת דרמה וגיוון בהרבה צבעים שאפשר לבטא בתפקיד ובכל ההצגה כולה.

 

במה הוא שונה?

אתה נאלץ להתמודד עם ישיבה שעה שלמה בלי להזיז את הגוף בכיסא גלגלים ועליך להביע את כל הרגשות והתחושות דרך הדיבור, דרך המילים. זה כמו להפיק צלילים עם צ'לו כשאין לך את המקל.

 

מה עוד תרצה לספר על ההצגה?

תבואו לראות! זו הצגה מאוד מענגת. זה עושה תחושה טובה בלב להבין שיש מסביבנו אנשים עם מוגבלויות וצריך להתחשב בהם ולהעלות את זה למודעות. בעצם – "מי אנחנו שנתחשב בהם?"

יש אנשים שמתנועעים אחרת ממך והרגליים שלהם הם הגלגלים. אנשים עם מגבלות לא צריכים שיסיעו אותם או שירימו אותם במדרגות ולכן ההנגשה היא הערך המוסף שאיתו צריך לצאת מההצגה.

זה כמו רכיבה על אופניים. היום ישנם שבילים מסודרים אבל היה צריך להילחם על זה וכך לגבי גם נגישות. אני מאמין שגם המודעות לנושא תעלה ואם צריך לעזור טיפה בלקדם את זה אשרינו שזכינו.

 

זו הצגה אופטימית נכון?

לגמרי לגמרי. אני לא אוהב פסימיות. יש לנו מזה מספיק כשפותחים טלוויזיה.

 

אתה מגדיר את עצמך כסטנדאפיסט?

לא, האמת שאני שחקן עם יכולות קומיות. קודם כל אני שחקן ויש לי תעודה! למדתי 3 שנים בבית צבי. זו התעודה היחידה שיש לי. אני לא רוצה לפספס אותה וזה היה כדי להוכיח להורים שלי שיש לי מקצוע, האכלתי אותם בדרך לשם הרבה קש אבל תודה לאל.

הסטנדאפ היה עוד ענף בתוך העץ הזה של השחקן, שהתמזל מזלי להוציא את זה החוצה ולהפיץ את זה ולהיות חלוץ של נושא הסטנד אפ בארץ.

אתה פתחת את הקאמל קומדי קלאב?

כן . פתחתי את הקומדי.

 

לסיכום, ההצגה "מחוברים לחיים" היא יצירה אנושית משובחת שעוסקת בחיבור לחיים דרך אנשים שהגורל הפגיש ביניהם.

היא מגיעה אלינו להיכל התרבות ראשון-לציון לשתי פעימות, מהרו להזמין כרטיסים והבטיחו לעצמכם חוויה יוצאת דופן.

כתבה: עינב טל

 

מה עוד אפשר לומר שלא נאמר על ההצגה "הבן"? כשהגרון חנוק מדמעות קצת קשה לדבר, איזה מזל שאפשר לכתוב!  ההצגה המטלטלת "הבן" מאת  המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, מבית היוצר של   תיאטרון "הקאמרי" ,מגיעה אלינו להיכל-התרבות ראשון-לציון ל-3 פעימות.  ההצגה עוסקת בדינמיקה משפחתית מורכבת  של נער מתבגר להורים גרושים.

המחזאי פלוריאן זלר נולד בשנת 1979 בפאריז. הוא כתב את ספרו הראשון "שלג מלאכותי" כשהיה  רק בן  22.  ספרו השלישי "קסם הרשע" הפך אותו לשם דבר בצרפת  וכיום  הוא נחשב לאחד המחזאים הצרפתים המוכרים ביותר ואף זכה לתואר  "המחזאי המרתק ביותר של זמננו". ספריו ומחזותיו תורגמו למספר רב של שפות.

ההצגה בבימויו של הבימאי עטור  הפרסים  גלעד קמחי   ובתרגומו   של המלחין, המתרגם והיוצר עטור הפרסים  דורי פרנס שתרגם מחזות רבים בינהם:  ״הסוחר מוונציה״, ״קוויאר ועדשים״, ״המלך ליר״, ״קומדיה של טעויות״, ו״עד קצה  הקשת״  היא הצגה חזקה שלא מעגלת פינות, היא שמה לנו מראה גדולה מול הפנים  ואומרת דברים נוקבים שאפשר להגיד רק דרך העולם הקסום של  התיאטרון.   על אף שההצגה תורגמה לעברית, נותרו בה מספר אלמנטים משפת המקור צרפתית  כמו שמות הדמויות (פייר האבא, ניקולה הבן).״ניסיתי להיות כמה שיותר נאמן למקור״ אומר המתרגם דורי פרנס שתירגם מצרפתית כמה וכמה מחזות מאת פלוריאן זלר.

 במהלך ההצגה מושמע שיר צרפתי   עכשווי  , שמייצר  בקרב  הצופה  תחושה של  חיבור והזדהות  עמוקה  עם הדמויות ועם הסיפור שלהן ובטרם מתחילה ההצגה, כשהקהל מתאסף לו לאיטו באולם בוקע מהרמקולים סאונד מונוטוני של גשם שמחבר אותנו ומכניס באלגנטיות לאווירה, קצת כמו המוסיקה שמתנגנת כשהקהל מתאסף באולם לקונצרט. ..

ההצגה מייצרת אצל הצופה מעין קתרזיס ונותנת לו את היכולת  להזדהות  בקלות עם  כל אחת מארבע הדמויות המרכזיות.  הדיאלוגים בין הנער להוריו הם דיאלוגים שכיחים  אשר מתנהלים  כמעט בכל בית ועל אחת כמה וכמה בבית מפורק.   ההצגה  עוסקת בהורות, בגיל ההתבגרות על שלל אתגריו, באהבה, באכזבה, במשברים, במוות ובחיים. כל מי שחווה גירושין וכל נער מתבגר יוכל למצוא את עצמו בהצגה הריאליסטית והחשובה הזאת!

ההצגה מעלה שאלות ותהיות רבות שמהדהדות בצופה זמן רב לאחר הצפייה. שאלות   כמו כיצד ניתן להגן על ילדים בתהליך הגירושים של הוריהם אם בכלל?  האם נכון להשאיר נער דיכאוני  תחת השגחה רפואית/ פסיכיאטרית במוסד סגור נגד  רצונו?  האם יש דרכים לסייע לאדם השרוי במצב של דכאון קליני? מה עושים הורים עם רגשות האשמה שלהם? כיצד מתנהלים החיים לצידם?  

ריאיון עם השחקן אלון סנדלר שמגלם את דמותו של ניקולה {הבן )

כמה מילים על ההצגה:

ההורים של ניקולה התגרשו לפני  כמה שנים, ועבורו התהליך הזה היה מאוד קשה. אחרי שהוא מגיע לנקודת שבר במגורים אצל אמא שלו, שהוא כבר לא יכול יותר, שהמצב ביניהם הוא ממש בלתי נסבל לכולם, הוא מחליט לעבור לגור עם אבא שלו ובת זוגתו החדשה.ו-... זהו, והוא גר אצלם, וגם שם מאוד לא פשוט עבורו. הוא חושב לחזור שוב לאמא שלו, והוא בעצם מנסה להבין איפה יהיה לו טוב. איפה הוא ימצא את השקט שלו, ואיפה הוא יהיה.ז ה תקציר עלילה מאוד פשוט, אבל הכל כל כך מורכב בפנים, זה יצירה מאוד מורכבת עד לפרטים הכי קטנים.

האם אתה מזדהה עם הדמות?

לכולם היו ויש ויהיו רגעים קשים בחיים, אני מעולם לא אובחנתי. כסובל  מ דכאון, אני לא חושב שחוויתי דכאון ברמה שניקולה חווה. כן יש המון דברים שאני מתחבר אליהם כמו  אי-רצון ללכת לבית ספר, ואולי העובדה שאין לו הרבה חברים. היו לי חברים אבל... זה תמיד היה איזה עניין כזה.אני חושב שיש יותר מרחק ביני לבינו מאשר קרבה ביני לבינו בחיים האמיתיים.וזה כמובן דברים שאני מגשר עליהם בתחקיר ובעבודת המשחק שהייתי צריך לעשות.

אתה אוהב את התפקיד?

אני מאוד אוהב לגלם אותו. אני מרגיש שליחות מאוד גדולה בגילום של ניקולה. באמת לפני כל ערב אני מזכיר לעצמי שיש שם אנשים בקהל, שזה יכול לעזור להם. כי באמת התגובות שקיבלתי היו מדהימות ונזכרתי בכוח של התיאטרון וביכולת שלו לשנות ולרפא. אני חושב שיש במחזה הזה הרבה אלמנטים שיכולים לעשות את זה גם לאנשים וגם לחברה וזה מאוד חשוב.

איך האינטראקציה שלך עם השחקנים?

קודם כל הייתי מעריץ גדול של כולם לפני שהתחלנו את החזרות, גם של דרור קרן שראיתי המון עבודות שלו ותמיד הדהים אותי ונטע גרטי שתמיד הדהימה אותי ושרה פון שוורצה שראיתי אותה תמיד בהצגות בקאמרי.

גם גלעד קמחי הבמאי שעקבתי אחריו גם לפני הלימודים וגם תוך כדי הלימודים. זה היה מטורף בשבילי להגיע לקאסט עם צוות יוצרים ברמה הכי גבוהה ואיכותית והזדמנות אדירה עבורי.

ריאיון עם השחקן דרור קרן שמגלם את דמותו של  פייר (האבא)

ספר לי איך ההרגשה  לשוב לבמה לאחר למעלה משנה של קורונה?

חזרתי עם הרבה אנרגיה והוקרת תודה מחודשת על המקצוע שלי. העובדה ש"הבן" זו הצגה שיש בה גם שליחות מאד קשורה לזה.

איך נבחר התפקיד הזה עבורך?

 גלעד קמחי, במאי ההצגה והמנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי הציע לי, נעתרתי מיד.

איפה הדמות הזאת פוגשת אותך? מה היא הוציאה ממך?

"פייר", האבא במחזה עושה כל מה שהוא יכול עבור בנו, במסגרת מי שהוא ומה שהוא. ההתמודדות שלו מול משבר, שלא יכול להיפתר בתשובות קלות, מאד דיברה אלי וגרמה לי להזדהות וגם לכאוב איתו, דרכו.

איך  הייתה העבודה על הדמות? מה זה דרש ממך?

בכל תפקיד אתה חייב להבין איפה אתה ומה נקודות ההשקה שלך לסיפור, לדמות. מאד הבנתי את פייר. הרבה פעמים הייתי צריך להזכיר לעצמי לא להיות מה שדרור היה רוצה שפייר יהיה אלא מה שפלוריאן זלר, המחזאי, כתב.

מה השאיפות שלך בעולם המשחק? מה תרצה לעשות שעוד לא עשית?

לעשות תמיד דברים שלא עשיתי. לחדש לעצמי. להיות מאותגר.

בחודש שעבר הלך לעולמו הבמאי עמרי ניצן שהיה מנהלו האמנותי של תיאטרון "הקאמרי", מה תוכל לספר על הקשר שלך אליו?

עמרי ניצן ז"ל היה איש רב זכויות בתיאטרון הישראלי ואני כמו רבים אחרים, אוקיר לו תודה תמיד על האמון שנתן בי כשחקן וכבמאי.

מה עשית בתקופת הקורונה? האם תמשיך להופיע בבתים?

הייתי בהפסקה גדולה. סגרו אותנו. היינו צריכים לעלות עם "הבן" ושבוע לפני העלייה עם ההצגה נסגר התיאטרון, ולא ידענו לכמה זמן, ואז חזרנו לחזרות של עוד שלושה שבועות כדי לחזור עם ההצגה. זה היה לפני הגל השני אם אני לא טועה, ביולי. ועוד פעם סגרו אותנו ונכנסו שוב להקפאה. ואז היינו צריכים לחזור בפעם השלישית, אז התבטלו לנו כל ההצגות בגלל המלחמה (מבצע שומר החומות )שהייתה. זה היה בדיוק שהתחילו כל הטילים לאיזור המרכז, ונסגרנו באותה תקופה, אבל בסוף זה קרה, תודה לאל, ויצאנו עם ההצגה.

כתיבה: עינב טל

 

״עד  קצה הקשת״ .המחזה הבינלאומי המטלטל והמרגש  נחת  סוף  סוף כאן  בארץ הקודש!  ועכשיו הוא כאן  בהיכל-התרבות ראשון-לציון, קרוב לבית,  במקביל לעלייתו בתיאטרון ״הקאמרי״  תל-אביב.

המחזה על חייה ומותה  הטראגיים של השחקנית האמריקאית  ,ג׳ודי גארלנד (שנולדה בשם פרנסס אתל גאם), מככב  על בימות  ברחבי  העולם כבר עשור  וכעת  אנו זוכים לראותו בתרגום לעברית מאת  דורי פרנס, בבימויו של עידו רוזנברג ובכיכובם של השחקנים: מאיה דגן, איציק כהן ,ערן מור ואלה רוזנצוויג.     
המחזה מגיע אלינו שנתיים לאחר עלייתו  לאקרנים  של  סרט הקולנוע המצליח    ״ג ודי- מעבר לקשת״ , בכיכובה של  ״רנה זלווגר״  ,השחקנית  זוכת פרס  האוסקר  על תפקידה הראשי  בסרט זה.  הסרט נעשה בעקבות ובהשראת המחזה.

על שביל הלבנים הצהובות    
״עד קצה הקשת״ עוסק בחייה המורכבים ורבי  התהפוכות  של השחקנית האייקונית  ״ג׳ודי גארלנד״ , אשר  גילמה  את דמותה הבלתי נשכחת של דורותי המיתולוגית   בסרט  ״הקוסם מארץ עוץ״ כשהיתה בת 16.
הסרט  שיצא לאקרנים  באוגוסט  1939  לא היה הראשון שהוקרן בצבע, אולם אפקט הצבע נוצל בו  כהלכה,  פרק שהותה של דורותי בקנזס צולם בשחור לבן ואילו כשדורותי הגיעה לארץ עוץ, ארץ  האגדות והמכשפות,הופיעה בצבע. 
השחקנית ג׳ודי גארלנד נחשבה אז  לילדת פלא בשל כישרון השירה יוצא הדופן שלה. בזכות   תפקידה בסרט זה  שמבוסס  על ספרו הקלאסי של הסופר ליימן פרנק באום  ״הקוסם המופלא מארץ עוץ״   היא        התפרסמה  בכל העולם והפכה לאייקון תרבות על זמני.  השיר המפורסם  ״ SOMEWHERE OVER THE RAINBOW  ״   ששרה בסרט  זכה לאינספור עיבודים וגרסאות כיסוי  בעשרות שפות, בהצגות ילדים, בסרטי אנימציה ובהפקות שונות. את השיר הזה שרה גארלנד גם בסיבובי הופעות הג'אז שלה ברחבי העולם.

כתיבה: עינב טל


מחיר התהילה
    הכוכבות    בגיל כה  צעיר הביאה עימה מחיר כבד מנשוא.  גארלנד  נאלצה לוותר על חיי ילדות  רגילים בשל הקריירה המפוארת  שלה 'שהחלה בגיל  צעיר מדיי, בשנים  שהמודעות לזכויותיהם של ילדים, בריאותם וטובתם הנעלה ביותר  הייתה נמוכה ביחס להיום, כמה עשרות שנים לפני שנכתבה האמנה לזכויות הילד.  בניגוד לימים של שנות האלפיים  בהם  אלימות, ניצול ילדים בעבודה,  הרעבה, הטרדות מיניות ושימוש בחומרים משני תודעה בקרב ילדים  לא עוברים על סדר היום.   בימים ההם של שנות ה-30 נראה שהיה   זה דבר שבשגרה  לסטור לנערה  שלא עמדה בדרישות של צוות ההפקה על סט הצילומים  ורגע לאחר מכן  לצלם עוד סצנה כמו לא היה דבר. לו רק היה זה עידן המחאות והמהפכות   סטייל  ״מהפכת ME TOO״ ,הסיכוי של גארלנד לחיים טובים ומאושרים קרוב לוודאי היה גבוה יותר. אבל   היו אלה  זמנים אחרים, ללא אינטרנט וללא זכויות שבכתב,  ימים בהם נדמה היה שהכל לגיטימי ומותר, בטח כשמדובר בכוכבות בסדר גודל כזה שכדי לתחזק אותה כל האמצעים היו  "כשרים."      גארלנד סיפרה שאימה  בכבודה ובעצמה נתנה לה בגיל צעיר כדורי מרץ כדי לשמור אותה עירנית על הסט. גארלנד היתה  ״ברווז מטיל ביצי הזהב״ שלה ושל אנשים נוספים בתעשיית עסקי  הבידור. העובדה המצערת  היא שגארלנד לא היתה היחידה בתעשיית עסקי  הבידור שנפלה לסם ולטיפה המרה  ומתה מוות טראגי בטרם עת כתוצאה ממנת יתר. בשנות ה-70 היה זה הזמר מייק ברנט שקיפח את חייו בגיל 27, בשנת 2010 היתה זו הזמרת איימי ווינהאוס שהיתה אלכוהוליסטית, מכורה לסם.  גארלנד  נאלצה גם  לדבוק במשטר דיאטה קפדני  כדי לשמור על הגיזרה לטובת הופעותיה על המסך הגדול.  היו ימים בהם    נאלצה  לעבוד למעלה מתריסר שעות ביממה והדבר  היחיד שיכול  היה לאפשר זאת היה שימוש בכדורי ה״ריטלין ״וכדורים אחרים  אשר כונו במחזה על ידי השחקנית המגלמת את דמותה של גארלנד  ״סוכריות למבוגרים״. אלא שלא מדובר היה בסוכריות ובין אם אתה אדם צעיר או מבוגר,  ללא עזרה ותהליך  גמילה יהיה סופך, לאחר שימוש ממושך בחומרים ממכרים אלה-אסון.     הדיאטות שנאלצה לדבוק בהן בעל כורחה  התפתחו להפרעות אכילה קשות. כל אלה  הקשו על גארלנד  לנהל  אורח  חיים יציב, תקין, בריא  ומאוזן.    בנוסף  ,התמכרה  גם  לטיפה המרה והפכה לאלכוהוליסטית. בחייה הבוגרים עברה מספר אירועים של התמוטטות עצבים על הסט  ,שגרמו לה לסיים חוזי צילומים לסרטים בטרם עת. 

 
Where troubels melt like lemon drops" "

היא  נישאה 5 פעמים ל-5 בעלים שונים ונולדו  לה שלושה ילדים ,ביניהם  ״לייזה מינלי״ ,שלימים הפכה לשחקנית ולזמרת מפורסמת בעקבות אימה.  גארלנד ידעה  עליות ומורדות במהלך הקריירה  הארוכה  שלה שנמשכה כמעט חמישה עשורים עד למותה הטראגי בגיל 47.  היא נמצאה מתה בחדר האמבטיה בביתה בלונדון ע"י בעלה ה-5 מיקי דינס (אותו משחק השחקן ערן מור במחזה). בחקירה שלאחר המוות נקבע שהיא נפטרה ממנת יתר של "ברביטורט."
היא כיכבה במגוון סרטים והוציאה מספר אלבומים, הופיעה על במות ברחבי העולם עם מבחר שיריה וזכתה במגוון פרסים נחשבים כמו פרס גראמי, פרס גלובוס הזהב וקיים כוכב על שמה בשדרת הכוכבים בהוליווד.

מי שמתבונן מהצד על דמותה המזמרת והמתוקה על מסך הקולנוע ועל הבמות ,לא מתאר לעצמו שמאחורי הקלעים חייה היו טרגדיה מתמשכת. לרוב ,אנשים המכורים לסמים ולאלכוהול הולכים מגיל צעיר בעל כורחם בשבילים שנסללו עבורם ("הסללה") .השבילים הללו מובילים אותם בסופו של דבר לאותה התמכרות שנסללה עבורם בתחילת חייהם .כיוון שהם צעירים הם אינם מודעים להשלכות. "שביל הלבנים הצהובות " של ג׳ודי לא הוביל אל הקוסם  הכל יכול .בניגוד לסוף  הטוב של הסרט ,לתסריט חייה היה סוף מר...

השיר המפורסם somewhere over the rainbow״  מתוך הסרט "הקוסם מארץ עוץ " -״ מעורר  בצופה את  התחושה ,לאחר שנחשפים לסיפור חייה  הטראגי, שהוא  נכתב בדיוק עבורה. זאת  גם כנראה הסיבה ששמרו אותו לסוף המחזה ,כדי לא להותיר אף עין יבשה בקהל.  מאיה דגן נתנה ביצוע וירטואוזי לשיר (שתורגם לעברית) בנוסף ,לאורך כל המחזה ביצעה מספר שירים מהרפרטואר  של גארלנד בצורה מרגשת.

המחזה מותיר את הקהל מרוגש עד דמעות. השחקן איציק כהן ,שמשחק את הפסנתרן שג'ודי הכי אוהבת  להופיע איתו אומר על התפקיד שלו:" המחזה מציג את סיפורה המאוד מרתק של ג'ודי. הוא מתעד את החודשים האחרונים בחייה של הדמות האייקונית הזאת ,ששרה שירים כל כך יפים. לעומת הקריירה המאוד מפוארת שלה ,היו לה חיים מאוד קשים. המחזה מראה לנו את מה שקורה מאחורי הקלעים . איך בן אדם שחי באור הזרקורים ,חי חיים מאוד עלובים . אלה הסודות מאחורי ה"אגדה המכונה ג'ודי גארלנד". התפקיד שלי הוא הפסנתרן שהיא הכי אוהבת  להופיע איתו. איש הסוד שלה. עושה הכל שיהיה לה טוב. הסרט שעשו מבוסס על ההצגה הזאת, אבל בסרט אין את הדמות של הפסנתרן. זו זווית אחרת.זה  יותר קטן ויותר אינטימי."

השמלות שהשחקנית מאיה דגן מחליפה  במהלך המחזה תואמות את רוח התקופה ומעניקות תחושה שאנחנו נמצאים ממש באולם בו הופיעה. התפקיד שמגלמת אלה רוזנצוויג מעניק נפח לדמותה של גארלנד על הבמה , היא משחקת את גארלנד בתקופות שונות בחייה –בילדותה ובנעוריה ובסוף ההצגה מתמזגת הילדה ג'ודי עם ג'ודי הבוגרת והן פוסעות יחד על השביל במעין השלמה וחיבור.

 

המחזה נוגע בנימים הדקים של הרגש והאנושי ומעורר בנו חמלה  והזדהות לסיפור חייה של הדמות הטראגית הזו.