מה עוד אפשר לומר שלא נאמר על ההצגה "הבן"? כשהגרון חנוק מדמעות קצת קשה לדבר, איזה מזל שאפשר לכתוב! ההצגה המטלטלת "הבן" מאת המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, מבית היוצר של תיאטרון "הקאמרי" ,מגיעה אלינו להיכל-התרבות ראשון-לציון ל-3 פעימות. ההצגה עוסקת בדינמיקה משפחתית מורכבת של נער מתבגר להורים גרושים.
המחזאי פלוריאן זלר נולד בשנת 1979 בפאריז. הוא כתב את ספרו הראשון "שלג מלאכותי" כשהיה רק בן 22. ספרו השלישי "קסם הרשע" הפך אותו לשם דבר בצרפת וכיום הוא נחשב לאחד המחזאים הצרפתים המוכרים ביותר ואף זכה לתואר "המחזאי המרתק ביותר של זמננו". ספריו ומחזותיו תורגמו למספר רב של שפות.
ההצגה בבימויו של הבימאי עטור הפרסים גלעד קמחי ובתרגומו של המלחין, המתרגם והיוצר עטור הפרסים דורי פרנס שתרגם מחזות רבים בינהם: ״הסוחר מוונציה״, ״קוויאר ועדשים״, ״המלך ליר״, ״קומדיה של טעויות״, ו״עד קצה הקשת״ היא הצגה חזקה שלא מעגלת פינות, היא שמה לנו מראה גדולה מול הפנים ואומרת דברים נוקבים שאפשר להגיד רק דרך העולם הקסום של התיאטרון. על אף שההצגה תורגמה לעברית, נותרו בה מספר אלמנטים משפת המקור צרפתית כמו שמות הדמויות (פייר האבא, ניקולה הבן).״ניסיתי להיות כמה שיותר נאמן למקור״ אומר המתרגם דורי פרנס שתירגם מצרפתית כמה וכמה מחזות מאת פלוריאן זלר.
במהלך ההצגה מושמע שיר צרפתי עכשווי , שמייצר בקרב הצופה תחושה של חיבור והזדהות עמוקה עם הדמויות ועם הסיפור שלהן ובטרם מתחילה ההצגה, כשהקהל מתאסף לו לאיטו באולם בוקע מהרמקולים סאונד מונוטוני של גשם שמחבר אותנו ומכניס באלגנטיות לאווירה, קצת כמו המוסיקה שמתנגנת כשהקהל מתאסף באולם לקונצרט. ..
ההצגה מייצרת אצל הצופה מעין קתרזיס ונותנת לו את היכולת להזדהות בקלות עם כל אחת מארבע הדמויות המרכזיות. הדיאלוגים בין הנער להוריו הם דיאלוגים שכיחים אשר מתנהלים כמעט בכל בית ועל אחת כמה וכמה בבית מפורק. ההצגה עוסקת בהורות, בגיל ההתבגרות על שלל אתגריו, באהבה, באכזבה, במשברים, במוות ובחיים. כל מי שחווה גירושין וכל נער מתבגר יוכל למצוא את עצמו בהצגה הריאליסטית והחשובה הזאת!
ההצגה מעלה שאלות ותהיות רבות שמהדהדות בצופה זמן רב לאחר הצפייה. שאלות כמו כיצד ניתן להגן על ילדים בתהליך הגירושים של הוריהם אם בכלל? האם נכון להשאיר נער דיכאוני תחת השגחה רפואית/ פסיכיאטרית במוסד סגור נגד רצונו? האם יש דרכים לסייע לאדם השרוי במצב של דכאון קליני? מה עושים הורים עם רגשות האשמה שלהם? כיצד מתנהלים החיים לצידם?
ריאיון עם השחקן אלון סנדלר שמגלם את דמותו של ניקולה {הבן )
כמה מילים על ההצגה:
ההורים של ניקולה התגרשו לפני כמה שנים, ועבורו התהליך הזה היה מאוד קשה. אחרי שהוא מגיע לנקודת שבר במגורים אצל אמא שלו, שהוא כבר לא יכול יותר, שהמצב ביניהם הוא ממש בלתי נסבל לכולם, הוא מחליט לעבור לגור עם אבא שלו ובת זוגתו החדשה.ו-… זהו, והוא גר אצלם, וגם שם מאוד לא פשוט עבורו. הוא חושב לחזור שוב לאמא שלו, והוא בעצם מנסה להבין איפה יהיה לו טוב. איפה הוא ימצא את השקט שלו, ואיפה הוא יהיה.ז ה תקציר עלילה מאוד פשוט, אבל הכל כל כך מורכב בפנים, זה יצירה מאוד מורכבת עד לפרטים הכי קטנים.
האם אתה מזדהה עם הדמות?
לכולם היו ויש ויהיו רגעים קשים בחיים, אני מעולם לא אובחנתי. כסובל מ דכאון, אני לא חושב שחוויתי דכאון ברמה שניקולה חווה. כן יש המון דברים שאני מתחבר אליהם כמו אי-רצון ללכת לבית ספר, ואולי העובדה שאין לו הרבה חברים. היו לי חברים אבל… זה תמיד היה איזה עניין כזה.אני חושב שיש יותר מרחק ביני לבינו מאשר קרבה ביני לבינו בחיים האמיתיים.וזה כמובן דברים שאני מגשר עליהם בתחקיר ובעבודת המשחק שהייתי צריך לעשות.
אתה אוהב את התפקיד?
אני מאוד אוהב לגלם אותו. אני מרגיש שליחות מאוד גדולה בגילום של ניקולה. באמת לפני כל ערב אני מזכיר לעצמי שיש שם אנשים בקהל, שזה יכול לעזור להם. כי באמת התגובות שקיבלתי היו מדהימות ונזכרתי בכוח של התיאטרון וביכולת שלו לשנות ולרפא. אני חושב שיש במחזה הזה הרבה אלמנטים שיכולים לעשות את זה גם לאנשים וגם לחברה וזה מאוד חשוב.
איך האינטראקציה שלך עם השחקנים?
קודם כל הייתי מעריץ גדול של כולם לפני שהתחלנו את החזרות, גם של דרור קרן שראיתי המון עבודות שלו ותמיד הדהים אותי ונטע גרטי שתמיד הדהימה אותי ושרה פון שוורצה שראיתי אותה תמיד בהצגות בקאמרי.
גם גלעד קמחי הבמאי שעקבתי אחריו גם לפני הלימודים וגם תוך כדי הלימודים. זה היה מטורף בשבילי להגיע לקאסט עם צוות יוצרים ברמה הכי גבוהה ואיכותית והזדמנות אדירה עבורי.
ריאיון עם השחקן דרור קרן שמגלם את דמותו של פייר (האבא)
ספר לי איך ההרגשה לשוב לבמה לאחר למעלה משנה של קורונה?
חזרתי עם הרבה אנרגיה והוקרת תודה מחודשת על המקצוע שלי. העובדה ש"הבן" זו הצגה שיש בה גם שליחות מאד קשורה לזה.
איך נבחר התפקיד הזה עבורך?
גלעד קמחי, במאי ההצגה והמנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי הציע לי, נעתרתי מיד.
איפה הדמות הזאת פוגשת אותך? מה היא הוציאה ממך?
"פייר", האבא במחזה עושה כל מה שהוא יכול עבור בנו, במסגרת מי שהוא ומה שהוא. ההתמודדות שלו מול משבר, שלא יכול להיפתר בתשובות קלות, מאד דיברה אלי וגרמה לי להזדהות וגם לכאוב איתו, דרכו.
איך הייתה העבודה על הדמות? מה זה דרש ממך?
בכל תפקיד אתה חייב להבין איפה אתה ומה נקודות ההשקה שלך לסיפור, לדמות. מאד הבנתי את פייר. הרבה פעמים הייתי צריך להזכיר לעצמי לא להיות מה שדרור היה רוצה שפייר יהיה אלא מה שפלוריאן זלר, המחזאי, כתב.
מה השאיפות שלך בעולם המשחק? מה תרצה לעשות שעוד לא עשית?
לעשות תמיד דברים שלא עשיתי. לחדש לעצמי. להיות מאותגר.
בחודש שעבר הלך לעולמו הבמאי עמרי ניצן שהיה מנהלו האמנותי של תיאטרון "הקאמרי", מה תוכל לספר על הקשר שלך אליו?
עמרי ניצן ז"ל היה איש רב זכויות בתיאטרון הישראלי ואני כמו רבים אחרים, אוקיר לו תודה תמיד על האמון שנתן בי כשחקן וכבמאי.
מה עשית בתקופת הקורונה? האם תמשיך להופיע בבתים?
הייתי בהפסקה גדולה. סגרו אותנו. היינו צריכים לעלות עם "הבן" ושבוע לפני העלייה עם ההצגה נסגר התיאטרון, ולא ידענו לכמה זמן, ואז חזרנו לחזרות של עוד שלושה שבועות כדי לחזור עם ההצגה. זה היה לפני הגל השני אם אני לא טועה, ביולי. ועוד פעם סגרו אותנו ונכנסו שוב להקפאה. ואז היינו צריכים לחזור בפעם השלישית, אז התבטלו לנו כל ההצגות בגלל המלחמה (מבצע שומר החומות )שהייתה. זה היה בדיוק שהתחילו כל הטילים לאיזור המרכז, ונסגרנו באותה תקופה, אבל בסוף זה קרה, תודה לאל, ויצאנו עם ההצגה.
כתיבה: עינב טל
