הסיפור הקצר "תפוחים מן המדבר", אשר על שמו קרוי  גם הספר, עובד למחזה על ידי ליברכט ועלה לראשונה לבמה בבימויו של עודד קוטלר בשנת 2005. בהפקה זו כיכבו בין היתר השחקנים ליאורה ריבלין ועמוס לביא. בשנת 2015 עלה לאקרנים סרט המבוסס על הסיפור בכיכובם של מורן רוזנבלט ,שלומי קוריאט, ריימונד אמסלם, עירית קפלן ואלישע בנאי. לאחר מכן עלתה בערוץ "כאן 11"  גירסה מורחבת של הסרט (מיני סידרה). בשנת 2022 עלה בתיאטרון "בית לסין "המחזה והגיע גם אלינו להיכל התרבות ראשון לציון. בכיכובם של השחקנים תיקי דיין, גל אמיתי ועוד.

שאלתי את ליברכט איך היא מסבירה את הצלחתו של הסיפור? " קשה להסביר הצלחות. בדרך כלל אין תחושה כזאת בשעת מעשה, כך שכל קבלה היא הפתעה. נראה שהסיפור נוגע בעצב חשוף, אולי ההתנגשות בין שמרנות לבין שינוי. במקרה הזה יש לייחס את הקבלה ללשון המיוחדת שהיא, כנראה, די מדויקת".

סביון ליברכט
הסופרת והמחזאית סביון ליברכט נולדה בשנת  1948 במינכן שבגרמניה, בת לניצולי שואה.  בשנת 1950 עלתה לישראל עם משפחתה. את נעוריה העבירה בלונדון, שם למדה תסכיתים, כתיבת תסריטאית וצפתה במחזות תיאטרון רבים. בהמשך דרכה למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א ועבדה כעיתונאית בירחון "את". ב – 1986 הוציאה את קובץ סיפוריה הראשון "תפוחים מן המדבר". ליברכט זכתה במגוון פרסים, ביניהם: פרס אלתרמן על קובץ הסיפורים  "תפוחים מן המדבר", פרס אקו"ם על התסריט "כידונים ואורכידאות" ופרס מחזאית השנה על "סינית אני מדברת אליך" ועוד. כמו כן זכתה בפרסים בינלאומיים: פרס אמיליה ופרס ויצ"ו האיטלקי על "נשים מתוך קטלוג", וכן פרס אמפלי ופרס ויצ"ו האיטלקי על "מקום טוב ללילה".
"וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם, לֵאמֹר: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" מתוך ספר בראשית פרק ב פסוקים ט"ז-י"ז

סיפור המחזה
ההצגה עוסקת בדינמיקה המורכבת של משפחה דתית שמרנית. הבת רבקה היא נערה יצירתית וסקרנית שרוצה לחוות את החיים במלואם. היא אוהבת לרקוד ואביה אוסר עליה לעשות זאת. אט אט היא מגלה את "הפירות האסורים" שלעולם החילוני יש להציע.
בהצגה אנו נחשפים לסצנות של אלימות מצד האב כלפי ביתו שבאות לידי ביטוי באיסור יציאה מהבית על ידי נעילתה בחדרה, איסור על שמיעת מוסיקה וריקוד. האב מפעיל לחץ מסיבי על ביתו להתחתן עם אדם מבוגר ממנה. אדם, שהוא מנסה לשדך לה. הוא מצהיר בפניה שהוא מתכוון להזמין את אותו אדם לסעודת שבת, על אף התנגדותה הנחרצת. בעקבות כל המאורעות הללו גוברת בה תחושת המחנק והיא נאלצת לברוח מהבית. היא נוסעת להתגורר בקיבוץ בדרום הארץ. שם היא פוגשת בבחור חילוני צעיר, מתאהבת בו והם הופכים להיות בני זוג. כשאימה באה לבקרה בקיבוץ היא פוגשת נערה עם חזות שונה לחלוטין מזו שהכירה. הצמה המפורסמת שאיפיינה אותה נעלמה לטובת תספורת קצוצה והחצאית המסורתית הוחלפה במכנסים קצרים ובסנדלים.

אלימות
כשאומרים את המילה אלימות לרובנו קופצות לראש אסוציאציות של אלימות פיזית: דחיפה, מכה, בעיטה, אך לאלימות פנים רבות. אלימות כלכלית בה אדם אחד שולט על העניינים הכספיים של האדם האחר, אלימות רגשית שמכוונת אל נפשו של הקורבן וגורמת לו להרגיש שהוא חסר ערך, שהוא חלש ולא  שווה. אלימות זו יכולה לבוא לידי ביטוי באמירת ביקורת, שליטה, במילים 'מקטינות', בידוד חברתי, התנשאות וציניות. אלימות זו היא הקשה ביותר לזיהוי ולפעמים מכונה "אלימות שקופה".

ריאיון עם הסופרת
בעיבודים השונים שנעשו לקולנוע ולבמה הרחיבו והתעמקו בדמותו של האב בעוד שבסיפור דמותו נמצאת ברקע ולקחו את דמות האב למקום של גבר אלים, גבר מתעלל ושולט. האם לזה התכוונת כשכתבת את הסיפור?
"כיוון שאני כתבתי את המחזה, עליו נשענו הסידרה והסרט וכיוון שהייתי גם שותפה לכתיבת האחרונים, הרשיתי לעצמי להעמיק את מה שנרמז בסיפור. בסיפור-שכל כולו שישה עמודים-אנחנו יודעים מעט מאוד על האב. במחזה שנכתב עשרים שנה אחרי הסיפור- האב ולא ויקטוריה האם ונוסע לקיבוץ כדי להחזיר את הבת הביתה, לירושלים."

מה הקשר שלך לדת? ומדוע בחרת לכתוב על נערה חרדית שיוצאת בשאלה?
" לא גדלתי בבית דתי, אבל ברור לי שסבי, שאותו לא הכרתי, היה איש דתי. יש לי הערכה לאנשים בעלי אמונה ומעט הערכה למוסדות הדתיים. מדוע בחרתי לכתוב את הסיפור הזה? זאת אחת השאלות שהתשובה לה היא 'אינני יודעת'".

מה המסר של הסיפור מבחינתך?
" מסר היא מילה לא רלוונטית. הסיפור מתאר מצב מסוים והקורא מבין את הדבר ומעניק לה משמעות. לפעמים שני קוראים יבינו אותו או אספקטים שלו-אחרת."

מה דעתך על מצב האלימות נגד נשים בשנת 2022? האם יש לדעתך צורך ביום האישה והאם יש לו משמעות עבורך?
" על הנושא הזה נכתבו עבודות דוקטורט, כך שכל ניסיון שלי לענות ייכשל. אני מאמינה גדולה בחינוך. צריך לחנך ילדות וילדים מגיל צעיר. יום האישה במציאות הנוכחית נחוץ. אולי במציאות אחרת, שבה נראה את פירות החינוך שציינתי קודם, הוא יהיה מיותר."

מה את מעדיפה לכתוב סיפורים קצרים או רומנים ארוכים?
"אני כנראה כותבת של סיפורים קצרים. גם חלק מהרומנים שכתבתי הם בעצם, סיפורים קצרים…"

מי הסופרת האהובה עלייך? מהי בשבילך אישה עוצמתית? האם הרגשת פעם שקשה להיות אישה במקצוע שלך?
"הסופרת האהובה עליי היא דורית לסינג, שנולדה ברודזיה שבאפריקה (זימבבואה היום) והגיעה ללונדון בגיל 30. הספר הראשון שלה שקראתי נקרא "העשב המזמר" ואמרתי לעצמי: "כך אני רוצה לכתוב". אח"כ קראתי ספרים נוספים שלה שהשפיעו עליי."
אישה עוצמתית (ואיש עוצמתי) מגייסת את יכולותיה להשיג את המטרות שהציבה לעצמה, מבלי לדרוס אחרים בדרך.לא קשה להיות אישה במקצוע שלא כמו בימים עברו. אישה צריכה לכתוב ספר טוב או מחזה טוב.
בסיפור "תפוחים מן המדבר" רבקה משתחררת מכבלי הדת ומוציאה את עצמה לחופשי ועל הדרך מביאה משב רוח רענן לחייה של אימה. כתבת את זה ממקום של פמיניזם? בביקורת על מעמד האישה במגזר הדתי?
אני לא חושבת שרבקה "משתחררת מכבלי הדת", אולי "משתחררת מכבלי החברה הדתית". היא מוצאת לעצמה את המקום שבו היא יכולה להביא עצמה לידי ביטוי והיא בוחרת. מהבחינה הזאת זה סיפור פמיניסטי. הוא מתאר שלוש נשים שכל אחת עושה צעד גדול יותר לכיוון עצמה. האחת מורדת בתוך החברה הקיימת: היא בוחרת לא להינשא ולא ללדת, אך נשארת בגבולות החברה הישנה. האחרת ממרה את פי בעלה והשלישית בוחרת לעזוב את השכונה פיסית ולעבור למקום אחר ולבחור את בן זוגה בעצמה."

יצירות נוספות של הסופרת
"תפוחים מן המדבר" היא לא היצירה היחידה של ליברכט שעובדה לבמת התיאטרון, יצירות נוספות שלה הפכו למחזות וביניהן "סוסים על כביש גהה", "הבנאליות של האהבה" ו"סינית אני מדברת אליך".
מספריה- "צריך סוף לסיפור אהבה", "איש ואישה ואיש", "נשים מתוך קטלוג", "קאנון אנושי", "מקום טוב ללילה", "הנשים של אבא", "פנינים לאור היום", "השושבין" ועוד..
תסריטיה לטלוויזיה- "שם נרדף", "האסיסטנט של אלוהים", "כידונים ואורכידאות", "דשאים סגולים", "הילד של דיאנה", "אמא של ולנטינה".

את הכוכבת הבאה אין צורך להציג. היה לה קול "אלט" גדול, תנועות ידיים ייחודיות, שמלות צבעוניות מסורתיות, קריירה בינלאומית ועגילי דמאר.

״הזמרת מתימן, שושנת הארגמן״ ("עגילי דמאר" – מילים: דודו ברק, לחן: יאיר קלינגר).

שושנה דמארי האחת והיחידה, האישה קטנת הקומה, בעלת הכריזמה והקול הגדול; מגיחה שוב אל חיינו 15 שנים לאחר לכתה בהצגה חדשה "אור" מבית התיאטרון העברי ובסרט  דוקומנטרי חדש בשם "המלכה שושנה".

ההצגה "אור" שליתר דיוק ניתן לכנותה "מחזה מוזיקלי" מבוימת על ידי גדי צדקה – מנהל התיאטרון העברי שהיה אחראי גם על כתיבתה.

שאלתי את  המוזיקאי, המלחין והיוצר, גיל שוחט, (מנהלה המוזיקאלי של "אור") מה ההבדל בין מחזמר למחזה מוזיקלי.
" 'אור' הינו מחזה מוזיקלי, הוא לא נחשב מחזמר בהגדרה. מחזמר זו יצירה שנכתבת מראש כיצירה מוזיקלית על ידי המלחין. באופרה ישנו מונח שנקרא "ליברטו" שזהו טקסט שירי של יצירה דרמתית מוסיקלית. ב'אור' מדובר במחזה שנכתב על ידי גדי צדקה ,שבו משולבות יצירותיה של שושנה" .

"צריך לצלצל פעמיים/צריך לחכות רגע קט ואז נפתחות הדלתיים/ואז נפגשים במבט" (נתן אלתרמן/משה וילנסקי)
דמארי נולדה בשם שודיה בשנת 1923 בתימן, בעיר בשאר שבמחוז דמאר ועלתה לארץ עם הוריה וארבעת אחיה הגדולים בשנת 1924. הם התגוררו  בשכונת שיכון המזרח בראשון-לציון. היא למדה בבית ספר היסודי העברי הראשון, "חביב".

בגיל 12 עזבה דמארי את העיר ועברה לגור בתל-אביב. תל-אביב של פעם כמו היום הייתה שוקקת תרבות. בשנת 1944 הוקם בה תיאטרון חלוצי קטן בשם ״לי לה לו״ ודמארי הגיעה אליו לאחר ששיחקה ושרה מספר שנים בסטודיו שולמית (שם הכירה את בעלה שלמה בושמי ,שלימים הפך גם למנהלה האישי). בתיאטרון ״לי לה לו״ הכירה את אלתרמן, וילנסקי וזעירא, שבהמשך הקריירה שלה  יכתבו וילחינו את מרבית שיריה. היא הופיעה בפני חיילים בשנותיה הראשונות של המדינה והפכה לזמרת מאוד מושמעת בזכות השיר "כלניות", הופיעה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם וזכתה בתואר  כלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי בשנת 1988.

"לכל אדם יש זיכרונות כספר/יומן חרוט על לוח לב שותק" (יחיאל מוהר/משה וילנסקי)
בימים אלה תוכלו גם לצפות בבתי הקולנוע הקטנים ברחבי הארץ בסרט דוקומנטרי חדש על חייה ופועלה של דמארי בשם ״המלכה שושנה״ אשר כתבו וביימו קובי פראג׳, מוריס בן מיור ושאולי מלמד. הסרט מציג בפני הצופים קטעי ארכיון מרגשים, כמו ראיונות נדירים עם דמארי ועם מוזיקאים שעבדו במחיצתה, מכתבים שכתבו לה ביתה ובעלה ז"ל בזמן ששהתה במסע הופעות ברחבי העולם ועוד..

סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת בשכונת שכון המזרח, בראשון-לציון בה בילתה את שנות ילדותה..

הלכתי לצפות בסרט ב"סינמטק-תל אביב"  ויצאתי מוצפת מהעוצמות של קולה המהדהד ומסיפור חייה הטעון , שהיו בו תהפוכות רבות ופערים גדולים בין ההצלחה המסחררת לבין הבדידות שחוותה בערוב ימיה.

שאלתי את במאי  הסרט קובי פראג' מאין משיגים כל כך הרבה קטעי ארכיון ?
"קודם  כל מעיזבונה. היא ובעלה נהגו לשמור קטעי עיתונות וגם חלק מההקלטות. בנוסף מארכיונים כלליים בארץ וגם בחו"ל. היא סוקרה לאורך כל השנים ויש תיעוד של כל החומרים הללו".

    • בשנת 2019 הועבר עיזבונה למוזיאון ראשון לציון . בשנת 2023 יציינו 100 שנה להולדתה ובמוזיאון עתידה להתקיים תערוכה מפוארת לזכרה.

קובי פראג' הוא בן למשפחת הצלמים המפורסמת שעלתה מעיראק והקימה בשנת 1957 את הסטודיו המפורסם והחלוצי "פוטו פראג'" .

"דודו של אבי, הבמאי נורי חביב זכרונו לברכה ,עשה את סרט הקולנוע הצבעוני הישראלי הראשון 'באין מולדת' וכן הוא היה ציוני נלהב שברח מעיראק לפרס ואז עלה לארץ בשנות ה-50. בשנות החמישים היתה עשייה אך לא הייתה תעשייה והתחילו לעשות סרט אחד או שניים כחול- לבן והוא רצה להראות לעולם שבישראל אפשר גם לעשות סרט בצבעים וליהק את שושנה דמארי כי היא הייתה הדבר האולטימטיבי הבא. הסרט גם עסק בנרטיב של עולי תימן. הוא סיפר את סיפור העלייה של עולי תימן בתסריט של יאיר בורלא ובשנת 1956 יצא הסרט לאקרנים".

    • הסרט "המלכה שושנה" יעלה בשני חלקים בהוט – 8 בתחילת שנת 2022.

"היה היו לפני שנים שני שושנים/שני שושנים" יעקב אורלנד/מרדכי זעירא)

גיל שוחט מספר לי בהתלהבות רבה על הקשר המיוחד שלו לעיר ראשון לציון:

"ראשון היא עיר מיוחדת עבורי, בה התחלתי את הקריירה שלי. הייתי באולם מרגע שהוא הוקם והכרתי את מאיר ניצן ואת מנדי רודן מורי ורבי וגם את אהוד גרוס שהיה המנהל הראשון  של ההיכל, שהיה מפקדי בצבא. אני מאוד קשור לראשון-לציון".

איך הייתה החוויה לעבוד על ההצגה "אור"?
"כשקיבלתי את ההזמנה מגדי צדקה מאוד התרגשתי מכיוון שכל חיי אהבתי גם את הקול וגם את השירים של שושנה דמארי והרגשתי שיש לי מה לתרום ,כי ניתנה לי האפשרות לתזמר את השירים האלה. זאת אומרת לבצע אותם עם אנסבל חי, בניגוד למה שקורה בדרך כלל בתיאטרון (שיש בו כל מיני הקלטות או שיש אנסמבלים קטנים ). כאן יש אנסמבל חי או תזמורת .

והדבר השני זה שגם ניתנה לי האפשרות להשיג מגדי צדקה מנהל התיאטרון את קרן הדר ולמצוא לה תפקיד שהפך להיות מאוד משמעותי (קרן הדר שמשחקת את נאוה בושמי הבת של שושנה דמארי). קרן מחזיקה את התפקיד מאוד יפה והיא הדמות שבעצם יצרה את הדרמה הגדולה בחיים שלה".

 

מה היה כל כך מיוחד במוזיקה שלה ובקולה?
"שושנה הייתה פורצת דרך. היא הייתה תופעה חברתית לא פחות מאשר מוזיקלית. היא הייתה מאוד ייחודית לפסקול הישראלי והציעה איכות משלה. היא הסתמכה על המוזיקה הערבית הקלאסית אבל מכיוון שהיא כן עבדה בנושאים פופולריים אז היא לא הייתה צריכה לגעת בה כי היא דרשה קהלים רחבים שלא היו לה. המוזיקה בישראל הייתה באופן קטגורי מוזיקה מערבית באותן שנים. המוזיקה המזרחית או שלא הייתה או שהייתה מאוד בשוליים. היא שרה שירים מערביים והביאה את הקולה שלה. המלחינים כתבו עבורה ונכנסו קצת לאווירה כזאת מזרחית. כל השילוב הזה היה נורא מעניין.

בהופעה שלה היה איזון כי היא הייתה ילדה תימנייה עם עגילים גדולים והיו לה ח' ו-ע'  כששרה  גם שירים מערביים. היה לה קול 'אלט' נשי נמוך  שנחשב לקול יותר נדיר ויותר עמוק. בעולם האופרה יותר פשוט למצוא 'סופראניות' גבוהות מאשר זמרות אלט. סוד הצבע היפה של הקולה שלה הוא קול נמוך, עמוק עגול שלא דמה לאף זמרת אחרת שהייתה  בארץ באותה תקופה. מדהים שהיא הצליחה להפיק קול כזה כשהיא עצמה הייתה אישה קטנה במימדים".

 

של מי העיבודים ?
"העיבודים שלי ואני רוצה לציין את מי שהיה סטודנט שלי ובעצם עכשיו הוא מנצח במקומי, יונתן פרלמן, כדאי לזכור את השם שלו. הוא נמצא פיסית על הבמה בהצגה".

 

"שמש הביאו שמש/ אם שמיי מעוננים/עוצמת את עיניי/ אבל השמש היא בפנים" (מילים ולחן נעמי שמר/עיבוד מתי כספי)
לסיום, העבודה והתחקיר על שושנה דמארי גרמו לי לרצות להוסיף  ולחקור את סיפור חייה, המוזיקה שלה שטפה את בייתי והציפה בי זיכרונות ילדות מתוקים.

דרך הסרט והמחזה המוזיקלי למדתי להעריץ אותה ולהעריך אותה מחדש, בשבילי היא אישה מעוררת השראה, פורצת דרך ומלאה בעוצמה אינסופית, אישה שלא ויתרה על החלומות שלה גם אם זה גבה מחירים אישיים.

בשבילי היא מסמלת את ארץ ישראל היפה, השילוב של כותבים ומלחינים בסגנון האירופאי הקלאסי עם המבטא התימני המובהק שלה יצרו מיזוג נדיר ומרגש בין מזרח ומערב.

תרבות בשבילי היא גשר לעולם אינסופי של רגשות. זכות גדולה עבורנו שפרחה בחצרנו שושנה שכזאת .

כתבה: עינב טל

בחודש אוקטובר עלתה אצלינו בהיכל התרבות מאיר ניצן ההצגה "צניחה חופשית" מבית תיאטרון חיפה בכיכובן של השחקניות הווירטואוזיות ציפי שביט וליאורה ריבלין.

את ההצגה כתב המחזאי האמריקאי הנודע – דיוויד לינדסי אבייר, ביים – משה נאור ותירגם אסף ציפור.

מדובר בקומדיה קורעת מצחוק שגרמה לי באופן אישי לחוות הנאה צרופה. הציפיות הגדולות שהיו לי מציפי שביט ומליאורה ריבלין התממשו ואכן הקהל ואני  זכינו לקומדיה משובחת שכמו כל קומדיה טובה, נוגעת בכאבים שהם נחלת הכלל.

אבי (ליאורה ריבלין) ומרילין  (ציפי שביט ) הופכות להיות שותפות בחדר בדיור מוגן בעל כורחן. למרילין יש תחביב לערוך התערבויות על כל דבר וכך אבי מוצאת את עצמה בעיצומה של התערבות שבה מרילין מנסה לגרום לה לפחד ועושה הכל כולל הכל כדי לנצח בהתערבות. במסגרת מסע ההפחדות לוקחת מרילין את אבי לצניחה חופשית.

בהשראת ההצגה החלטתי הפעם לפתוח בפניכם צוהר לעולם המרתק של הצניחה החופשית.

לצורך כך ראיינתי את איל מצרי דורון – צנחן חופשי וצלם צניחה מזה 27 שנים.

מה הביא אותך לצנוח בפעם הראשונה?

בסוף 1994 הגעתי לארצות הברית, לאחר שנה בהודו ובאירופה. ראיתי בניו יורק סרט בשם טרמינל ולוסיטי (מהירות סופית או מהירות מקסימלית), סרט אקשן שמשלב בעלילה הרבה צניחה חופשית. זה קסם לי והחלטתי לנסות את זה בהזדמנות קרובה. החורף עבר וכשהגיע הקיץ, פניתי למועדון צניחה לא רחוק מהיכן שהתגוררתי במדינת קונטיקט-צפונית לניו יורק, והגעתי לצניחת טנדם. זו צניחת היכרות שנעשית כאשר הנוסע (אני במקרה הזה), חגור ברתמה שמחוברת אל רתמת המצנח של מדריך הצניחה. המדריך למעשה עושה את הכול, והנוסע פשוט נמצא שם איתו, אפשר לומר כמו שנוסע מצטרף לנסיעה ברכב, אותו מתפעל הנהג.

כבר עם ההגעה למועדון, שבד"כ פועל מתוך שדה תעופה מקומי קטן, התאהבתי באווירה. פגשתי בהרבה צחוק והומור (של הצנחנים המקומיים) מהולים בהתרגשות של מבקרים כמוני, שהגיעו לצנוח בפעם הראשונה. קיבלתי תדרוך לגבי תהליך הצניחה (הטיסה במטוס, היציאה מהמטוס, הנפילה החופשית, הטיסה עם המצנח לאחר הפתיחה, הנחיתה), מידע על הספורט, הבטיחות והיכרות עם המדריך שייקח אותי להרפתקה הזאת.

כשהגיע הזמן עלינו למטוס, לטיסה שארכה כ20 דקות, לגובה 13000 רגל (כ-4.3 קילומטר) שם נפתחה הדלת, וצנחנים התחילו לצאת מהמטוס בקבוצות. המראה הזה, של בני אדם שניתקים מהמטוס ונופלים מטה, על רקע האדמה, היה הרגע הראשון שבו הרגשתי את מה שאני מכנה "תחושת שמים". זה מאוד שונה מלשבת במטוס סגור ולהתבונן החוצה. עצם הדלת הפתוחה, תחושת האויר הדליל והקריר, הרוח, רעש המנוע והמראה של הצנחנים המתרחקים, הוא מאוד אינטנסיבי ומציף בפעמים הראשונות. כשהגיע תורנו התיישבתי בהנחיית המדריך, על שפת המטוס, ראש לאחור, המון התרגשות, לקחתי נשימה עמוקה ולפני שסיימתי אותה כבר היינו בחוץ בנפילה שהמהירות שלה מתגברת עם כל שנייה שעוברת, עד לכ-200 קמ"ש. אני זוכר שכבר תןך כדי הצניחה ידעתי שזה משהו שילווה אותי כל החיים, ושאני רוצה להיות צנחן חופשי. לאחר כ-45 שניות המצנח נפתח, ואז הגיע החלק השני של החוויה. טיסה של מספר דקות מטה, מעל נוף של יערות ואגמים, במהלכה המדריך נתן לי מדי פעם לנהוג את המצנח ולהתחיל לעכל מה קרה.

לאחר שנחתנו הלכתי ישר למשרד הקבלה, ונרשמתי לקורס צניחה חופשית שנפתח כשבוע לאחר מכן.

מה הייתה התחושה לפני, תוך כדי ואחרי?

לפני הייתה כמובן התרגשות. כשהגעתי למועדון התווסף פחד, שהמשיך וליווה אותי עד לרגע היציאה מהמטוס. אני זוכר שבשלב מסוים בדרך למעלה, הרגשתי בעיקר פחד. הבנתי שכדאי להתעשת ושאלתי את עצמי מה אני עוד מרגיש, חוץ מהפחד. ואז זיהיתי מחדש את ההתרגשות ואת הציפייה לחוויה מטורפת. זה לימד אותי כבר אז שאפשר לקחת אתי את הפחד החוצה מהמטוס וליהנות. אי אפשר להדחיק אותו ולהתעלם, אבל אפשר לבחור לקבל את עצמי מפחד, ובכל זאת לעשות את הצעד אל הלא ידוע. זה כך עד היום. גם אחרי כמעט 800 צניחות, עדיין יש פחד (לפחות בצניחה הראשונה של כמעט כל יום פעילות), ואני עושה את הבחירה הזאת בכל פעם מחדש ונהנה.  תוך כדי הצניחה, קשה לתאר. זו חווייה שמציפה את החושים. אני זוכר בעיקר וואו של השתאות מכל מה שקלטתי באותן 45 שניות, ושבשלב מסויים הבנתי כמה גבוה אנחנו נמצאים, כי למראית עין, האדמה בכלל לא התקרבה, על אף המהירות בה נענו מטה.

אחרי הצניחה הראשונה ההתרגשות מהחוויה, ביחד עם תחושת אושר, ובמקרה שלי אולי כפולה, כי ידעתי שאני ממשיך לקורס ולהפוך לצנחן חופשי.

מה גרם לך להתחיל לצנוח באופן קבוע? זאת הייתה החלטה מודעת או שהתגלגלת לזה? 

בעצם מה שסיפרתי בתשובות הקודמות. בגלל שגרתי בארצות הברית, והתחום הזה מאוד מפותח שם, היה לי גם קל להתקדם. הקורס הוא בן 7 צניחות. למעשה 7 שלבים, כי צריך לעבור כל שלב על מנת להתקדם לשלב הבא. במידה ולא עוברים שלב (וזה קרה לי מספר פעמים), חוזרים על אותה צניחה שוב עד שעוברים. את הקורס סיימתי תוך זמן קצר, והתחלתי להגיע למועדון לצנוח בסופי השבוע. אחרי כמה שבועות עברתי להתגורר מספר חודשים בדאלאס-טקסס, והמשכתי לצנוח במועדון שם. לאחר מכן נסעתי לקליפורניה ל"חופשת צניחה" באחד מהמועדונים הגדולים בעולם. באותו מקום גם קניתי ציוד משלי וקיבלתי את רישיון הצניחה הראשון. משם זו כבר דרך אחרת. אתה מגלה שבשונה מהריגוש של צניחת היכרות ראשונה, ואחרי הקורס שמלמד אותך בעיקר להיות בטוח ויציב באוויר, ומקנה לך את היסודות הראשונים למה שאנחנו קוראים "תעופת גוף", יש עולם חדש ושלם, והוא התעופה הזאת. הנפילה מייצרת אנרגיה של תנועה ובטווח מהירות של בין 200-300 קמ"ש. אנחנו משתמשים באנרגיה הזאת באמצעות הגוף שלנו, כדי לנוע באוויר באופן מכוון, כמעט לכל כיוון שנבחר (למעט למעלה כמובן, אבל ניתן לנוע למעלה ביחס לאדם אחר שצונח לידך), הגוף שלנו מתפקד ככנף שזזה באופן מכוון, בהתאם לדרך שבה אנו מציגים אותו אל הרוח. זו תנועה במרחב תלת מימדי, וביחס לאנשים שצונחים איתך. ניתן לעוף בשכיבה על הבטן, על הגב, בישיבה, עמידה, הפוך על הראש ועוד, והכל קורה במרחב האינסופי של השמים. זה ממכר, ולמזלי במסגרת העבודה החלפתי מקום מגורים כל מספר חודשים, כך שיצא לי לצנוח בהרבה מקומות שונים, עם נופים שונים, ועם אנשים רבים.

איזה אנשים מגיעים לצנוח?

לצניחה הראשונה מגיעים מכל הסוגים והגילאים. אני חושב שניתן לעשות צניחת טנדם החל מגיל 13, ושמעתי על אנשים שעברו את גיל 90 ובאו לעשות את זה. אני לא רואה הבדל מספרי בין גברים ונשים. הרבה מגיעים לצנוח כמתנת יום הולדת, ורבים אחרים כי זה מאוד אטרקטיבי מסיבות אחרות כמו ריגוש, רצון להגשים חלום…

עבור רוב האנשים זה אירוע חד פעמי, אבל מעטים ממשיכים לקורס צניחה שבסיומו מתחיל תהליך קבלת רישיון ראשון (רישיון צניחה בסיסי). בתוך קהילת הצנחנים יש יותר גברים מנשים, אבל יש נשים שמגיעות להישגים גבוהים מאוד. גם טווח הגילאים שלנו רחב. החל מחיילים בשירות סדיר ועד צנחנים שמתקרבים לגיל 80. יש יהודים, ערבים, דרוזים. הקהילה מגוונת מאוד

מה התגובות  הנפוצות ששמעת מאנשים לאחר שצנחו?

זה כמובן תמיד מלווה בהמון התרגשות. ברוב המקרים אנשים נוחתים וחוזרים על ה "וואוו" לפחות כמה פעמים, ממשיכים בתיאורים של "מטורף, מדהים, סוף הדרך, אין דברים כאילו…. לפעמים אנחנו שומעים "איזה פחד" או אלוהים ישמור 😊

מה המיתוסים שקיימים על צניחה חופשית?

המיתוס הכי נפוץ הוא שהסיכון הגדול הוא שלא יפתח המצנח. הסיכוי שזה יקרה הוא כמעט אפסי, ואפילו לזה יש פתרונות, כי הצנחן לומד מה יכול לגרום לזה ואיך לטפל בתקלה כזו. חשוב להדגיש שבגלל שזו פעילות אקסטרים, יש גם תקני בטיחות מחמירים וגבוהים מאוד, גם לציוד וגם להקניית הידע שהצנחן רוכש. לצד זה, אנחנו למעשה צונחים עם רתמה שארוזים בה שני מצנחים. לכן יש גיבוי למצנח הראשי. בנוסף יש באותה רתמה מכשיר אלקטרוני שעוקב אחרי הצניחה ויודע לפתוח בעצמו את המצנח הרזרבי, במקרה שהצנחן לא עשה זאת.

קרה לך משהו מפחיד במהלך צניחה?

קרו מספר מקרים שניתן לקרוא להם מפחידים, כי בכל זאת במצבי חרום, אתה נדרש למיקוד ותגובות נכונות ומהירות בפרק זמן קצר. עם זאת עד כה נוכחתי שכל מה שנדרש הוא להישאר רגוע ולעשות את מה שלמדתי שמתאים לסיטואציה.

היה לי מקרה בפלורידה, בו לאחר שיצאתי מהמטוס לבד וצנחתי זמן מה, הסתכלתי לכיוון מד הגובה, כדי לדעת באיזה גובה אני, ולהפתעתי גיליתי שמד הגובה לא שם. בשבריר שנייה עוד רץ לי בראש סרט משעשע שאני כמו הזאב מהסדרה המצוירת של רואד ראנר, שרץ בטעות אל מעבר לצוק, ואז נעצר באוויר כדי להיבהל שהוא הולך ליפול לתהום. אבל בשנייה הבאה כבר עיבדתי את כל הנתונים, זמן הנפילה עד כה, מראה הקרקע שעוזר לי להבין באיזה גובה אני נמצא, ומסתבר שפתחתי את המצנח פחות או יותר בגובה הנכון.

אחרי הנחיתה ניגש אלי צנחן שהיה במטוס ואמר שהוא ראה את מד הגובה שלי, עף מהיד עם היציאה מהמטוס. כנראה שהשארתי שם רצועה רופפת.

יש לך עובדות מעניינות וסיפורים מעניינים על צניחה?

סיפורים ועובדות מעניינות יש תמיד. משהו שמאוד אופייני למי שכבר נכנס לתחום, ועבר את השלב הראשוני של להכיל את הפחד, ואת ההתרגשות והאדרנלין, הוא שהמצב הזה של נפילה חופשית ושל תעופת גוף במרחב, הוא חווייה מאוד מרגיעה ורכה. אני תמיד אומר שאחרי האדרנלין, זה מתחיל להשפיע כמו דופמין (חומר שמופרש במוח ואחרי לתחושת רוגע, נינוחות, אופוריה…). זה לוקח קצת זמן. לי זה התחיל לקרות אחרי אולי 100-150 צניחות.

דבר נוסף שקורה הוא שינוי בתפישת הזמן. אולי כי בצניחה אנחנו מאוד ברגע, גם צניחות של כחצי דקה עד דקה יכולות להרגיש כמו כמה דקות.

בניו ג'רזי זכיתי לצנוח עם צנחן בשם ג'ון, שהיה אז בן 80. במועדון אפילו קראו לו "ג'ון הזקן". במהלך הצניחה מצאתי את עצמי מוקסם מהעובדה שבעוד שעל האדמה הוא התהלך ודיבר באיטיות, באוויר הוא נראה כמו ילד, שנע בקלילות ומתמסר לחוויה. אמרתי לעצמי באותן שניות, שהלוואי וגם אני אזכה להמשיך לצנוח בגיל כזה, ולהנות כמו שהוא נהנה.

האירוע הגדול ביותר שהייתי בו, התקיים אילינוי-ארה"ב. הוא ארך 10 ימים, על פני שדה תעופה מקומי גדול. זה היה פסטיבל צניחה שאירח כ-5000 צנחנים מכל העולם שבאו לחגוג צניחה חופשית מעשרות כלי טיס, כולל מטוסים נדירים, הליקופטרים, כדורים פורחים, ועוד. זכיתי לצנוח עם אנשים מהמון ארצות בעולם, ולחגוג איתם במסיבות שנערכו לאחר השקיעה.

יש ספרים מומלצים בנושא?

אני לא מכיר ספרים בנושא, למעט ספרים מקצועיים כגון כאילו שעוסקים בצילום בצניחה חופשית. אבל יש שפע של מידע ברשת. בכל מה שקשור לצניחה ראשונה, ניתן למצוא מידע באתרים של מועדוני הצניחה. בנוטף יש סרטונים ביוטיוב ובמקומות נוספים.

האם יש יתרונות בריאותיים לספורט האקסטרימי הזה?

אני חושב שההתמודדות וההכלה של הפחד בריאה. זה תהליך שמטפח ביטחון עצמי וגישה חיובית, שתורמים המון גם לחיים היום יומיים. מעבר לכך תעופת גוף מפתחת מודעות לעבודה שלנו עם הגוף. במהירויות הללו השפעת הרוח על הצנחן היא מיידית ומאתגרת לעבוד נכון עם הגוף. כל תנועה שאתה עושה משפיעה על הדרך בה הגוף נע במרחב. ניתן למשל לעשות סיבוב אפילו עם הטיה קטנה של כף היד, כך שכדי לעוף ולזוז באופן מכוון, להיכן שאתה בוחר, וביחס לאנשים שצונחים איתך, אתה לומד להיות מדויק ומשוחרר בו זמנית, וכמובן לשפר את הקואורדינציה.. חוץ מזה אני חושב שעצם החוויה של הרגשה טובה, היא בריאה מיסודה.

 איזה טיפים אתה נותן לאנשים שחוששים מהצניחה?

לאילו שמגיעים לפעם הראשונה, אני ממליץ לעשות את מה שאני עשיתי מהצניחה הראשונה שלי. לקבל את הפחד-לא להדחיק אותו, וביחד עם זה לתת מקום לכל השאר. יש שם מספיק ריגוש והנאה שיכולים להאפיל על הפחד בקלות, ולהפוך לחווייה ייחודית שתיזכר כל החיים.

לצנחנים מתחילים שכבר סיימו את הקורס, מספיק להזכיר להתמקד בתהליך הצניחה, ובתעופה שהם מנסים ללמוד. אילו טיפים מקצועיים שקשורים לאיך עפים. כשתשומת הלב שם, החשש לא תופש כל כך הרבה מקום, ובדרך כלל במקומו תהיה מוטיבציה

איפה אתה צונח? והיכן בארץ מומלץ לצנוח?

אני צונח כיום בעיקר במועדון שנקרא גו ג'אמפ-GO JUMP, בדרום ים המלח, ממש מול מצדה.

ישנם מספר מועדונים נוספים בהם אני צונח מדי פעם. הצנחניה-גליל עליון במחניים ליד ראש פינה

סקאיכיף בשדה תימן ליד באר שבע, ומועדון פרדייב ליד חוף הבונים.

כל המקומות הללו מקצועיים מאוד, והפעילות מקיימת תחת תקני בטיחות בינלאומיים מוכרים.

משהו השתנה בתחום הצניחה לאורך השנים?

כמו בכל תחום, גם בצניחה הכול מתפתח. נושא תעופת הגוף והטסת המצנח עצמו לאחר הפתיחה נמצאים בהתפתחות מתמדת, והם מתקדמים מאוד כיום בהשוואה ללפני למשל 20 שנה. נושא תעופת הגוף התפתח מאוד בזכות ההופעה של מנהרות רוח, כמו זו שנמצאת בראשון לציון. מדובר במתקן סגור בו ניתן לעוף על זרם אויר חזק שמגיע מלמטה, וכך לתרגל תעופה לבד או עם מדריך, לקבל משוב מיידי, להיכנס שוב ולשפר. המתקנים הללו היו בשימוש צבאי לפני שנים רבות, בהמשך הפכו למתקני אימון לצנחנים כמוני, וכיום הם פתוחים גם לקהל הרחב שמעוניין להתנסות בריחוף על הרוח, עם מדריך צמוד, בלי לקפוץ ממטוס.

המצנחים עצמם הם כלי תעופה מתקדמים מאוד. זה הרבה יותר מכלי שמיועד להציל את החיים ולהנחית אותך בשלום. למעשה הם החלק המלהיב השני של הצניחה. ניתן לנהוג אותם ולעשות תמרונים מטורפים באוויר, עד לנחיתה על הקרקע. ב-20 השנים האחרונות החלק התפתח מאוד. מצד אחד המצנחים עצמם ופוטנציאל התעופה שלהם, ומצד שני במקביל הידע שמונגש לצנחנים, על מנת להטיס מצנחים כאילו באופן מהנה, מרגש ובטיחותי.

  1. אתה יכול להבין מדוע אנשים חוששים מצניחה? והאם לך היה את החשש הזה?

כמובן. הפחד הוא טבעי ומיועד לשמור עלינו. לכן כדאי ללמוד להכיל אותו, וכמו שהסברתי לתת מקום גם להיבטים האחרים שעושים את החווייה. יש סרטון נפלא של ויל סמית שמספר על הפעם הראשונה שהוא צנח, והוא משתף את התובנות וההרגשה שלו, באופן מאוד הומוריסטי וחכם. ניתן לצפןת בו בקישור הזה.
https://www.youtube.com/watch?v=VsTBCQ2MnRM&list=FLAdpvhvVGBSAcHAlgKomQ7g&index=19&ab_channel=IntegratedTechnologies

מאיזה גיל מותר לצנוח?

צניחה ראשונה מגיל 13. קורס לדעתי מגיל 17 או 18

מי מפחד יותר לרוב- נשים או גברים?

אני לא חושב שיש הבדל. פחד הוא אנושי וטבעי. חלק מהגברים משתדלים להראות כלפי חוץ שהם בסדר, אבל לא קשה לראות מה עובר עליהם. לרוב נשים מבטאות את הרגש ביתר חופשיות, אז למראית עין הרושם הוא שהן פוחדות יותר. אבל זה רק למראית עין.

בצניחה הראשונה שלי, עליתי למטוס עם חבר מהעבודה. בחור גדול, חזק, מאוד "גבר גבר", שביום יום הפגין הרבה ביטחון עצמי, לא היסס לקחת סיכונים ואתגרים ודיברללא הפסקה (עבדנו ביחד על אותה משאית מדי יום, אז היו לי הרבה שעות במחיצתו). הוא הגיע לצנוח רק כי אחיו ועוד חבר טוב התגרו בו שאין לו אומץ לעשות את זה. בדרך למעלה הוא שתק ונראה חיוור כמו שלא ראיתי אותו אף פעם. בשלב מסוים הוא הצליח להוציא משפט אחד שמסכם א כל התשובה הזאת. הוא אמר ש"החברה שלו בטח הייתה מתה מפחד". כמובן שהיה ברור שזה מה שעובר עליו באותם רגעים, והמוסכמות חברתיות ודימוי עצמי משחקים תפקיד עיקרי בבחירות שלנו. אבל מצד שני, הוא התגבר על הפחד הזה וקפץ כמו גדול, ובסופו של דבר אילו הבחירות שעושות אותנו מי שאנחנו.

בחורף האחרון או ליתר דיוק בחודש פברואר נפגשתי עם כלת פרס ספיר לשנת 2013, הסופרת נועה ידלין לשיחה מוקלטת מלב אל לב לפודקאסט "זמן תרבות ". את פגישתנו נאלצנו להזיז שוב ושוב עקב מגפת הקורונה . ששיבשה באלגנטיות השמורה רק לה  את חיי היום יום של כולנו. שוחחנו על הספר "בעלת הבית" שעבר עיבוד בימתי  ,שוחחנו על כתיבה ועל שאיפותיה בתחום . הפגישה נערכה בביתה החם והמזמין בתל אביב .הצגה זו כיכבה על בימתנו בהיכל התרבות מאיר ניצן  ראשון-לציון בסדרה נוספת במהלך חודש ספטמבר 2022.

ידלין נולדה בשנת 1975 להורים שעלו לישראל מארגנטינה. למדה בתיכון עירוני ה' ולאחר השירות הצבאי עברה לירושלים, שם סיימה תואר ראשון ושני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיה החלה לכתוב בשבועון הירושלמי  "כל העיר" וב-2002 עברה לכתוב בעיתון "העיר" וב-2004 ב"מעריב". מאז 2011 מנחה סדנאות כתיבה. על ספרה "שטוקהולם" הייתה מועמדת לפרס ספיר לשנת 2017.

באתר ברית נכתב: "בנימוקי השופטים לקבלת פרס ספיר נועה ידלין יצרה רומן שנון ומהנה, ששולח את חיציו לנקודות חולשה רבות בחיים המודרניים בכלל והחיים בישראל בפרט. כמעט אין תחום שאינו נבחן במראה הסאטירית הביקורתית של ידלין "בעלת הבית" מפרק את דמויותיו בסכין מושחזת ומרכיב מהן רומן מקורי ומסעיר על משפחה ועל כסף, על אימהות וילדים, על כישלון והצלחה, על מעמד ועל תדמית "

ערכתי לכם חלקים נבחרים מהשיחה שלי עם נועה .

נולדת וגדלת בתל אביב, את אוהבת אותה?

אני אוהבת אותה אבל אוהבת את ירושלים יותר. גרתי בירושלים בשנות העשרים לחיי, למדתי שם באוניברסיטה. גם עלילת הספר מתרחשת בחלקה הגדול בירושלים ואני אוהבת את זה.. אני אוהבת דברים ישנים, עתיקים. אני פחות אוהבת דברים חדשים. אני
אוהבת קור, אני אוהבת חורף ואת כל הדברים שירושלים מתאפיינת בהם.

איך זה היה בשבילך לזכות בפרס ספיר?

התשובה היא פשוט כיף. זאת אומרת יש דברים בחיים שצריך לדעת להגיד איך זה, זה פשוט ממש כיף. אז קודם כל זה כמובן מחמיא מאוד וזה מעודד ואת יודעת זה לא קל להיות סופרת, זה עולם מורכב וקשה. ובארץ  בכלל כי זה לא מקצוע שמקבלים משכורת כל חודש. זאת אומרת זה לא מקצוע שיש איזה הסמכה ואז אפשר להשיג משרה ולעבוד בזה. זה תמיד דבר שצריך לעשות אותו במידה מסוימת בזמן הפנוי וככה בלי שתהיה שום הבטחה שמשהו ייצא מזה .

תמיד ידעת שאת רוצה להיות סופרת?

לא. תמיד כתבתי כל מיני סוגים של דברים גם בתור ילדה. זה תמיד היה דבר שמאוד נמשכתי אליו אבל לא חשבתי להיות סופרת. במקום זה הייתי עיתונאית ועבדתי בעיתון.

איזה טיפים יש לך לתת לעיתונאית מתחילה?

יש להתנהל בעולם בהתאם לאישיותך ובהתאם לבן אדם שאת. אני חושבת שככה מוצאים את הדרך. לא צריך להיות כמו אף אחד אחר. ולא להיות כמו דגם של אף עיתונאי אחר. צריך להיות אתה. זאת אומרת רק סוג העיתונאית וסוג האדם. זה אותו הדבר ואין הבדל. האדם שאתה הוא העיתונאי שאתה.

כיצד נולד הרעיון לעבד את הספר להצגה?

אחרי שזכיתי בפרס ספיר פנו אליי שלומית ארנון בר- לב  וליאת פישמן שהן המחזאיות שעיבדו את הספר למחזה וביקשו ממני רשות לעבד אותו והסכמתי.

האם היית שותפה מלאה לתהליך?

לא . הן כתבו את המחזה ושיתפו אותי והבעתי את דעתי. ישבתי בחזרות והייתי מעורבת אבל העיבוד הוא שלהן.

הם היו לך שינויים?

היו לי הצעות לשינויים גם ברמת הטקסט וגם ברמת העלילה והן היו מאוד פתוחות לקבל אותן, בסופו של דבר זה אינטרס משותף וכולם רוצים שזה יהיה הכי טוב. אני לא מחזאית ולא אשת תיאטרון אבל אני כן מכירה את הספר מאוד טוב ואולי יותר טוב מכל אחד אחר. להכיר את הספר זה יתרון וחסרון. זאת אומרת, מצד אחד אני מכירה אותו טוב מאוד ויודעת איך הדמויות מתנהגות ואני מכירה אותן ויודעת מה המוטיבציה שלהן אבל מצד שני אני גם מאוד מאוד רגילה לספר כמו שהוא. כלומר הרבה יותר קשה לי לעשות החלטות קשות או שינויים קשים כשאני כל כך רגילה למה שקיים.

איך היו התגובות?

התגובות נהדרות וגם הביקורות. החוויה שלי לשבת באולם ולחוות עם הקהל הייתה מאוד מהנה. כי ספר קוראים אבל אני לא רואה את מי שקורא את הספר . זה משהו פרטי בין אדם לעצמו. וכשאני יושבת באולם תיאטרון עם עוד מאות אנשים ואני רואה אותם רואים את הדמויות שאני כתבתי בחדר העבודה הקטן שלי, זאת חוויה. פתאום כולם צוחקים בבת אחת ויש בזה משהו עוצמתי.

לסיום , על מה את עובדת כיום ומה השאיפות שלך?

בינתיים אני שומרת את זה קרוב לחזה. ולגבי השאיפות שלי זה בראש ובראשונה להמשיך ולעשות את הדבר הלא ייאמן הזה שזה לקום בבוקר ולעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם שזה לכתוב ספרים. התמזל מזלי לעשות את זה, לחיות ככה את החיים ורוצה ומאחלת לעצמי שזה יימשך.

ברגע שיש ספרים טובים בשאיפה אז כבר קורים משם עוד דברים ופתאום יש סדרה ופתאום מחזה. אז זו חוויה מאוד מהנה והייתי שמחה שעוד דברים שלי יעובדו. אבל בראש ובראשונה להמשיך להיות מסוגלת לכתוב ספרים שמעניין לי לכתוב אותם.

אדפטציה

אדפטציה היא עיבוד קולנועי, טלוויזיוני או בימתי ליצירה ספרותית קיימת

הנה שיר שכתבתי שעוסק בנושא מתוך הספר "מחוזות". השיר נכתב ללא שם . את השם נתתי לו לאחר שנחשפתי למונח בקורס מבוא לכתיבה תסריטאית.

 

זוכרים את יצחק נוי ואת יום השואה

יצחק נוי
החודש הלך מאיתנו ,בהיותו בן 80, הסופר, העיתונאי, השדרן, המרצה והד"ר להיסטוריה –  יצחק נוי. הוא הותיר אחריו אישה ,ילד ונכדות. נוי נולד בשם יצחק נוישטט במושב נטעים, היה בוגר ומוסמך החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא קיבל תואר דוקטור בארצות הברית באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. בשנות השבעים הגיש את  תוכנית הרדיו "לאם ולילד" בקול ישראל ובהמשך הגיש את התוכנית הפופולרית "שבת עולמית", לה האזינו באדיקות רבה רבבות מאזינים. גם לאחר פרישתו לגימלאות המשיך להגיש תוכנית זאת.

 

בנימה אישית
אחוד לכם חידה: מה משמח אדם יוצר? יצירה.איזו יצירה? יצירה משובחת!

יצירה ספרותית משובחת היא יצירה שבין היתר מעוררת השראה ומעוררת בי את קנאת הסופרים המפורסמת.   המורה שלי לכתיבה, שי גולדן,  אמר שכדי לכתוב טוב צריך  לקרוא המון ספרות משובחת. להעשיר את אוצר המילים ולקבל השראה.

מאז ומתמיד הייתי תולעת ספרים רעבה והרעב שלי לספרים רק הולך וגובר עם השנים. כשאני נחשפת לספר  מטלטל, אני רוצה עותק מהספר המודפס ורצוי שיהיה חתום על ידי הסופר שכתב אותו. לרוב אני צורכת ספרים בתצורה הקולית שלהם,  כלומר מאזינה לספרי שמע ביישומוני ההאזנה. זאת הדרך האופטימלית לאנשים עם מגבלות ראייה כיום לצרוך ספרים.

לפעמים הרצון בעותק מודפס של הספר לו האזנתי ביישומון כה חזק עד כי אני נוטה לשכוח את העובדה שארון הספרים שלי עומד להתפקע. כשהאזנתי לספר ״אור   ואלכסנדרה״ בשנת 2019 מאת יצחק נוי שגם הקריא בקולו את הספר, הרגשתי שהספר הזה נושא בתוכו מסרים חשובים מהסוג שיש  להעביר הלאה. הספר מספר את סיפורו של אור, ילד המתמודד עם לקות ראייה קשה, שלומד לצלוח את אתגרי החיים בעזרת מקל הנחייה שלו ומקלדת הברייל. אור פוגש בעולה חדשה בת גילו בשם אלכסנדרה ויחד הם עוזרים אחד לשני להתמודד עם הקשיים. כששמעתי שיצחק אמור להגיע להרצות כאן בהיכל ביקשתי לפגוש אותו. קיבלתי ממנו עותק חתום של הספר לאחר שניסיתי לשווא להשיגו בחנויות הספרים. עותק בכריכה קשה. זה היה ממש מרגש. שאלתי את יצחק מה גרם לו לכתוב סיפור דווקא על ילד עיוור והוא השיב שאשתו עבדה הרבה שנים כמורה שיקומית לילדים עם מגבלות ראייה, משם שאב את ההשראה. לספר יש  תפקיד חשוב בניפוץ מיתוסים על אנשים המתמודדים עם מגבלת ראייה. בתור אחת המתמודדת עם מגבלה כזאת ב-15 השנים האחרונות יכולתי להתחבר מאוד לסיפור הנכתב ברגישות רבה. נוי היה מרצה באופן קבוע כאן אצלנו באודיטוריום ההיכל במסגרת הרצאות הקתדרה העירונית.

ספרים בכריכה קשה הם דבר שמרגש אותי במיוחד. אולי מפני שהם מזכירים לי תקופה רחוקה  של ערכים, אולי מפני שהם נראים לי חסינים מפני הכל או נוכחים יותר. לא יודעת, בכל מקרה מבחינתי עותק נדיר, חתום, בכריכה קשה של ספר עם מסר חשוב בארון הספרים שלי זאת מתנה שלא תסולא בפז.

יצחק הותיר אחריו ארכיון עצום ומגוון של אוצרות תרבות. התכנים שהותיר ניתנים להאזנה בקלות ביישומוני הפודקאסטים והספרים הקוליים. זכיתי להכיר את יצחק רק בשנים האחרונות, אם טרם הכרתם שווה לכם להתחבר לספריו, להרצאותיו ולתוכניות הרדיו הפופולריות שהקליט. יצחק היה מסוג האנשים השייכים לדור הולך ונעלם. דור של ידע, תרבות וחריצות. הערצתי את האיש שהקרין חום ונחמדות. אשתו מספרת שלאחר שהיה מעביר הרצאות במרכזים השונים, היה "נחטף" על ידי תלמידיו להמשיך את הסיפורים המרתקים ב"פרלמנטים" השונים.

 

ברלין
בסוף חודש שעבר צוין יום השואה אשר במסגרתו התקיימו מגוון אירועי תרבות ברחבי הארץ .גם כאן בהיכל -התרבות ראשון לציון עלתה-ההצגה "ברלין" בכיכובה של גילה אלמגור מבית ה"תיאטרון העברי" . לקראת ההצגה מצאתי את עצמי קוראת את הספר "הקיץ של אביה" ולאחר מכן שבתי אל הסרט האלמותי לאחר שנים שלא צפיתי בו..החוויה היתה עוצמתית גם אז וגם היום.

שוחחתי עם אילן חצור במאי וכותב ההצגה וביקשתי שיספר על תהליך הכתיבה שלו.

"המחזה התחיל להיכתב לפני הקורונה והוא חלק מטרילוגיה (הראשון הוא סבוטג' בכיכובו של שלמה ברבאבא, השני הוא ברלין בכיכובה של גילה אלמגור והשלישי בדרך…).הטרילוגיה עוסקת בזכר השואה ובאיך אנחנו מתמודדים איתה ומה ההשלכות שלה על חיינו היום. המחזה הבא ייקרא 'אפריקה' .במחזה 'ברלין' מדובר על אותה דמות רק כאישה. המחזה מבוסס על סיפורים ששמעתי ועל ידע אישי.. לי באופן אישי אין קשר ישיר לשואה. השתמשתי ברקע המשפחתי של אשתי שאביה היה ילד בתקופת השואה ולקחתי ממנו סיפורים. העבודה עם גילה אלמגור הייתה מאתגרת. לא היה לה קל כי היא קיבלה תפקיד ראשי עם המון המון טקסט..והיא עשתה את זה בצורה מדהימה ביחס לגילה.הלואי על כולנו צלילות כמו שלה בגיל הזה. זכיתי בקאסט נהדר. העבודה על ההצגה התארכה עקב התפשטות  מגיפת האומיקרון ומחלות של חלק מהשחקנים . עבדנו עליה כחצי שנה עם הפסקות באמצע. היינו מאוד אופטימיים והאמננו בהצגה."

הועידה
במסגרת האירועים הללו הוקרן הסרט "הועידה" בקולנוע ההיכל. הסרט עוקב בשחזור מדויק אחר אותו בוקר שבו הוחלט על "הפתרון הסופי". ועידת ואנזה הייתה התכנסות של נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי שהתקיימה ב- 20  בינואר 1942ב"וילה ואנזה" שברחוב אם גרוסן ואנזה בפרבר ואנזה אשר בברלין גרמניה. הוא עלה לאקרנים השנה והוקרן לראשונה בישראל בסינמטקים ברחבי הארץ במסגרת פרויקט "סרטים שזוכרים" מטעם המשרד לשוויון חברתי. הסרט מוצג בשפה הגרמנית בלבד, ואורכו כ-108 דקות. העובדה שהסרט מוצג בשפה הגרמנית מייצר בקרב הצופה תחושת חיבור חזקה לרוח התקופה. התחושה שחוויתי במהלך הסרט הייתה עוצמתית ומטלטלת. נחשפתי לתהליך הרציונליזציה הקיצוני שהתקיים במהלך הועידה. לדוגמה, במהלך הועידה דנים חבריה, ביניהם אדולף אייכמן, באפשרות להשמיד ילדים. אחת השאלות שעולות שם היא האם זה מוסרי להשמיד ילדים והטענה שמתקבלת מנגד היא שעדיף לילדים לא

לחיות כיוון שלכאורה ללא הוריהם הם לא ישרדו. חווית הניגודיות האבסורדית משתקפת היטב בסרט כאשר מצד אחד הועידה מתקיימת בוילה ואנזה המפוארת הנושקת לאגם ואנזה הפסטורלי ומאידך ההחלטות שמתקבלות בועידה מזעזעות את אמות המוסר האנושי.

 

יום הווטרנים
החודש צוין בברית המועצות וברחבי העולם יום הווטרנים, המכונה "יום הניצחון הגדול ". ביום זה חוגגים בברית המועצות את הניצחון של הצבא האדום על גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. מדי שנה נערכים במהלך החג מצעדים צבאיים שהמפורסם שבהם הוא המצעד הצבאי במוסקבה. ביום זה משגרים זיקוקי דינור, מניחים זרי פרחים על קברי חיילים שנהרגו במהלך המלחמה ועומדים דקת דומייה לזכרם.

 

"בית לבן בעיר אפורה"
במסגרת התחקיר המעמיק שלי על יום השואה (נושא שאפשר להעמיק בו ללא סוף) האזנתי ביישומון הספרים הקוליים של "ידיעות אחרונות" לספרו המרתק של יצחק בלפר ז"ל, "בית לבן בעיר אפורה". בלפר, שהיה חניך בבית היתומים של יאנוש קורצא'ק תיאר את קורות חייו בספר זה. הוא נולד בורשה בפולין ונותר שריד יחיד ממשפחתו הענפה שנספתה בשואה. הוא שרד את השואה כשברח לרוסיה וכשחזר לורשה על שרידי הגטו גמלה בו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. שם ורק שם יהיה ביתו.

בין היתר, הספר חושף בפני הקורא את קורצ'אק מנקודת מבטו של ילד שגדל בבית היתומים שלו. דרך עיניו של בלפר התאהבתי בדמותו של קורצ'אק. על גב הספר כתוב – "לפני למעלה ממאה שנים הקים יאנוש קורצ'אק, רופא ילדים ומי שהפך ברבות הימים למחנך נערץ, את בית היתומים המיוחד במינו, שנשאר דוגמא ומופת למורים ומחנכים עד ימינו. קורצ'אק האמין במתן חופש לילדים – שיאפשר להם לנהל את עצמם, ולפתח את כישרונותיהם הייחודיים – ויחד עם זאת לימד מהי אחריות הדדית, דאגה לזולת, ויצירתה של חברה אנושית צודקת". קורצ'אק היה רופא ילדים, מחנך, סופר ילדים ומבוגרים.

כשהגיע תורם של ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה, סירב להצעה להינצל לבדו, ובחר ללכת עם חניכיו, ובכך הפך לאחד הסמלים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים של ימינו.

יצחק בלפר היה אחרון יתומי יאנוש קורצ'אק ונפטר בישראל בשנת 2021. הוא הותיר אחריו אישה ,ילד ו-2 נכדות. כל חייו עסק בהנצחת השואה על ידי ציורים שצייר והרצאות שהעביר בארץ וברחבי העולם.

 

"עם שאינו מכבד את עברו,גם ההוה שלו דל,ועתידו לוטה בערפל" יגאל אלון

"רק הלב רואה יותר. הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים מן העין" – (מתוך  הספר "הנסיך הקטן")

כמה פעמים חשתם שעמום במהלך היום שלכם? כמה פעמים מצאתם את עצמכם מזפזפים מערוץ לערוץ בשלט הטלוויזיה בלי יכולת לבחור במה לצפות?.. כמה פעמים הרגשתם שהחיים חולפים מהר מידי?.. כשכל יום דומה לקודמו.. שחסר לכם ריגוש.. שחסרה לכם הרפתקה?.. שמיציתם? שהשגרה היא דבר מונוטוני ושוחק?.. שבא לכם לשטוף את העיניים בנופים חדשים?..

אומרים שקל יותר להיוולד אדם לא רואה מאשר לאבד את הראייה במהלך החיים. תארו לכם מצב בו אתם לא רואים במשך מספר שנים רצופות, מצב שבו אתם מאבדים את ראייתכם ללא כל הכנה מוקדמת.. מה הייתם עושים עם החדגוניות הזאת? חדגוניות שפירושה אי יכולת לראות את מה שמתחולל על מסך הטלוויזיה שלכם, על מסך הטלפון שלכם, מצב בו אינכם יכולים לראות עיניים או הבעות פנים. מצב בו אתם אוחזים בספר, מלטפים את כריכתו ולא יודעים באיזה ספר מדובר. האם הייתם מתחילים לדמיין ? אולי הייתם מתחילים לייצר לכם חיים מעבר למסך הערפל?.. האם הייתם שואלים את עצמכם אם אתם חלק מהעולם הזה? או שאתם מחוץ למשחק?.. האם הייתם יוצאים לדייטים בידיעה שיש סיכוי שהפרטנר שלכם לא יהיה איש שיחה מרתק ובשבילכם זה ירגיש כאילו הוציאו לכם את כל האויר מהמפרשים? האם הייתם נכנעים לשעמום המונוטוני הזה שהמציאות כפתה עליכם או שהייתם מנסים להשיב לחייכם מנות גדושות של עניין? איזה עניין ניתן לייצר דרך שאר החושים? האם הנאה מטעמה של ארוחה טובה או מסאונד של הופעה זאת הנאה חלקית ?

בלי עין הרע

ב-3.12.21 צוין ברחבי העולם יום לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. יום זה נועד להעלות על סדר היום את נושא שוויון ההזדמנויות לאנשים עם מוגבלות.

ב-6.6.21 (יום הבליינד דיי שהוא יום ההזדהות עם עיוורים ולקויי ראייה בישראל) נכחתי בהצגת היחיד המרגשת של השחקן אסף בן שמעון "בלי עין הרע" בבימויו של שראל פיטרמן באודיטוריום של היכל התרבות שלנו בראשון-לציון.

הצופים שנכחו בהצגה היו אנשי אגף סל תרבות, עיוורים ולקויי ראייה, עובדי המרכז לעיוור, נציגי אגף השיקום של ביטוח לאומי ועוד.. הוזמנתי להצגה על ידי המרכז לעיוור בראשון-לציון, בו אני חברה עקב לקות הראייה שלי. במהלך ההצגה, בה אסף מספר את קורות חייו ואת ההתמודדות עם השלבים השונים של אובדן הראייה, חשתי הזדהות עמוקה עם סיפורו.

בתום ההצגה, כשעיניי מלאות בדמעות ,ניגשתי אליו לשבח אותו וללחוץ את ידו ואמרתי לו שהרגשתי כאילו הוא סיפר חלקים מסיפור חיי. אמרתי לו שגם אני איבדתי את הראייה לפני 14 שנים ושגם אצלי התהליך היה הדרגתי.

בתחילת החודש נפגשתי עם בן שמעון לשיחה כנה, מוקלטת של 2 אנשים שמתמודדים עם מגבלת ראייה. בשיחה הוא מספר שבתחילת דרכו היה מעביר הרצאות על סיפור חייו עד אשר נולדה ההצגה…

"אחרי המון שנים מצאתי דרך לספר את הסיפור שלי. באתי ממקום מאוד מורכב. כשהיו מביאים אותי לדבר על החיים שלי, היה לי קשה, לא מבושה אלא מפחד שלא להישמע יהיר. לא מצאתי את הדרך הנכונה, לא מילים ולא סאבטקסט לספר את הסיפור וההצגה הזאת היא הפעם ראשונה שאני מספר את הסיפור שלי ומרגיש בנוח".

משחק החיים

אסף בן שמעון (37) נולד בשכונת רמת אליהו ,ראשון-לציון. הוא למד בפנימיית בויאר בירושלים, את שירותו הצבאי עשה בהתנדבות עקב מחלת ניוון הרשתית (RP) איתה הוא מתמודד. בשנת 2007 סיים לימודי משחק בבית ספר למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין. בנוסף למד פסיכותרפיה התנהגותית והיום מעבר להיותו שחקן הוא גם מטפל.

הנה כמה מתפקידיו הבולטים של בן שמעון בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה – "ישמח חתני", "בשבילה גיבורים עפים", "המילים הטובות" ו-"התגנבות יחידים" שעל תפקידו בסרט זה זכה בפרס חגג' לשחקן בסרט באורך מלא.

תרבות מונגשת

לא הרבה אנשים יודעים אבל בשנים האחרונות  ישנו עולם שלם של תכנים מונגשים לבעלי לקויות ראייה. הספרייה המרכזית לעיוורים שנוסדה בשנת 1951, פועלת בשנים האחרונות להנגשת מגוון רחב של תחומי תרבות ביניהם ספרות, עיתונות, תיאטרון וקולנוע. מטרת הספרייה היא לצמצם את  הפער החברתי ,התרבותי והחינוכי הקיים בין ציבור הרואים לבין בעלי לקויות הראייה והקריאה. הספרייה פועלת להגדיל את ההיצע התרבותי הנגיש מתוך אמונה שלכולם יש את הזכות לקחת חלק בשיח התרבותי.

אז מהי בעצם תרבות מונגשת בעולם התיאטרון והקולנוע?

בתור לקוית ראייה אני נתקלת בשאלה זו לא פעם ואני מסבירה שמדובר בתיאור קולי (voice over) שמוקלט  בנפרד באולפני הספרייה ומולבש על הסרט. בתיאטרון מעבירים סיור מודרך על הבמה ומאפשרים לבעלי הלקות לחוש את התפאורה ולשוחח עם השחקנים מבעוד מועד כדי שיכירו את קולותיהם בהצגה.

תיאור קולי הוא בעצם רצועת קול מיוחדת עבור אמצעי מדיה חזותית (כגון טלוויזיהקולנועמחול ,אופרה ואמנות חזותית), הכוללת פירוט מילולי ותמציתי של המתרחש על המסך או הבמה ומיועדת בעיקר לעיוורים וללקויי ראייה. היא מורכבת מקריין שמדבר במהלך ההתרחשות החזותית, בזמן ההפסקות הטבעיות של השמע.

אמיר אשר, קריין ואיש רדיו (שהיה גם המורה שלי בקורס קריינות ורדיו בבית ספר "חשיפה") כותב ברשת החברתית: "בשבועיים האחרונים יצא לי לתאר קולית את המחזמר (הדי נהדר יש לומר) "אפס ביחסי אנוש": פעמיים בבית לסין (מפיקת ההצגה) ופעם אחת, אתמול, בהיכל התרבות של פתח תקווה.

תהליך העבודה שלנו על הצגה הוא כזה: אנחנו מקבלות/ים את המחזה הכתוב ואת ההצגה, מצולמת בוידאו, ותוך כדי צפיות וקריאות חוזרות ונשנות כותבות/ים ומדייקות/ים טקסט שיעביר את מקסימום ההתרחשות במינימום הפרעה לדיאלוגים. לא יהיה מוגזם לומר שראיתי את "אפס ביחסי אנוש" שש או שבע פעמים במהלך כתיבת הטקסט. כשהדראפט הראשון מוכן אנחנו עורכים/ות חזרה בפני מתנדבים בספרייה לעיוורים (שאחראית להוציא לפועל את המפעל הזה) ואחרי דיוק נוסף שלו, יוצאות/ים לשטח.

היו ששאלו למה אנחנו חייבות/ים להיות שם ולא מקליטות/ים את הקריינות מראש – התשובה היא שבאירועים חיים יש מקום לאלתור, שההצגה משתנה עם הזמן ושלפעמים יש הפתעות, כמו ריטה שהדהימה את הקהל כשעלתה לתפקיד קטן בהצגת ה – 200, או הצגה שתיארתי ושההפקה נאלצה לעצור באמצע בגלל שקהל הנערים/ות שמילאו את האולם לא הפסיק להרעיש.

מבחינת העיוורות/ים זה קורה כך: הם/ן מיודעות/ים מראש מתי ואיפה תהיה הצגה מונגשת ונערכות/ים בהתאם. לפני הכניסה לאולם הם/ן מקבלות/ים אוזנייה שמשדרת להם/ן, באמצעות גלי רדיו או בלוטות' את מה שהמתאר/ת אומר/ת מהמקום שבו הוא/יא יושב/ת שהוא אחר בכל אולם.

שלא כמו במדינות מתוקנות ברחבי העולם, בארץ אין חוק שמחייב את בעלי האולמות להקצות לנו מקום מכבד שבו נוכל לבצע את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר ולכן כבר מצאתי את עצמי מצטופף בין ארגזים בחדרים קטנים ומלאי אבק, יושב על כיסא נמוך מדי כשבקיר מאחורי חורי אוורור שמאפשרים לעשן הסיגריות של הצוות שיוצא להפסקות לחנוק אותי, במקומות בהם לא יכולתי לראות את הבמה או לשמוע את השחקנים/ות, ליד ארונות חשמל שההשראה האלקטרומגנטית שלהם פגמה באיכות השידור שלנו ואפילו במקום שבו ההגשה שלי הפריעה לצופי השורות האחרונות באולם.

זה פרויקט חשוב מאין כמותו, שממלא בסיפוק את העוסקים בו ואת הקהל שנעזר בו ושמקרב את אוכלוסיית העיוורים לעולם התרבות והאמנות ואל הקהל המיינסטרימי שפתאום רואה בפואייה ובאולם א/נשים עם מקלות וכלבי נחייה".

האור שבלב

השיחה עם בן שמעון עוררה בי השראה  וחיזקה אצלי את התובנה שלעשייה וליצירה יש המון כוח והמון חשיבות.

אני מזמינה אתכם להאזין בקישור המצורף לפרק הפודקאסט הראשון של היכל התרבות ראשון -לציון בו אירחתי את בן שמעון, פודקאסט חשוב שינפץ לכם כמה מיתוסים.

אסיים בציטוט מעורר השראה מתוך השיחה שלי עם בן שמעון-

"בסופו של דבר זאת עסקת חבילה, הבית שנולדתי וגדלתי בו, אובדן הראייה, הם אלה שהובילו אותי למה שאני עושה היום. כל החלקים האלה, שאני לא בחרתי אותם, יש דברים שלא בוחרים, כמו לאיזה בית להיוולד ובטח לא את המחלה בעיניים. כל אחד עם מה שהוא לא בחר. יש דברים שקיבלנו אותם שהמציאות הביאה. זה, בצירוף האנשים שפגשתי בדרך, גורמים לי לעשות את מה שאני עושה היום."

ההצגה הקומית המצליחה משנות ה-90 "אני פה בגלל אשתי" קמה לתחייה בגירסה חדשה ומעודכנת . בכיכובם של השחקנים- יניב פולישוק, סופי צדקה ,מעיין אשכנזי, גיל וסרמן, אסף פרי, מורן מלכה, שרי גבעתי, יובל אברמוביץ ועוד.. גדי צדקה אחראי על הכתיבה והבימוי.

ההצגה עלתה לראשונה בשנת 1994 והפכה ברבות השנים להצגת קאלט . סטיקרים ,חולצות ושאר מרצ'נדייז עם שם ההצגה נמכרו לקהל הרחב ואפילו בירושלים נפתחה מסעדה הנושאת את שם ההצגה.

ההצגה מתארת את סיפורם של שלושה זוגות ישראליים טיפוסיים המגיעים לקליניקה של דוקטור "הפי מריג",מומחה לטיפול קבוצתי לא כל כך קונבנציונלי. לשחקנים סופי צדקה ויובל אברמוביץ יש רזומה עשיר. סופי צדקה החלה את דרכה בעולם המשחק כשכיכבה בטלנובלה המצליחה "לחיי האהבה". העיניים הגדולות, התלתלים והכאריזמה שלה כבשו את המסך מהרגע הראשון וגם אותי .

יובל אברמוביץ פרץ לתודעה בעקבות הטלנובלה "השיר שלנו" ובהמשך דרכו הפך לסופר ומרצה מצליח בזכות ספריו מעוררי ההשראה, ביניהם הספר "הרשימה" שנחל הצלחה מסחררת בארץ ובעולם. זכיתי לפגוש את שניהם פנים מול פנים באירועים שונים. את סופי פגשתי במסגרת הקורס "מהקצה אל הקצה" בבית ספר "זמן אשכול" בסינמה סיטי. היא הרצתה על סיפור חייה המיוחד כבת לעדה השומרונית שעברה תהליך גיור.

באולם הקרינו גם את הסרט התיעודי שעשתה על החיים בעדה השומרונית. את יובל אברמוביץ פגשתי לפני מספר שנים ב"הרצגה" (הרצאה+הצגה) שהעביר בתיאטרון "הבימה" . אני עוקבת אדוקה אחרי הפוסטים שלו וקוראת בשקיקה את כל ספריו.("הרשימה", "ההזדמנות", "ליידי לייק", "שנת המתנות", "עד הדמעה האחרונה" ועוד… ראיון עם סופי צדקה מה שלומך בימים אלה? – שלומי טוב, תודה. מודה לאל כל יום שאני עושה דברים שאני אוהבת. ספרי לנו על הדברים שאת עושה. -אנחנו רצים עכשיו עם ההצגה המחודשת ׳אני פה בגלל אשתי׳ בתאטרון העברי. האם את מתכננת ליצור עוד סרט דוקומנטרי בקרוב? זה לא בתכנון כרגע, אבל רוב הדברים הנהדרים שקרו לי בחיי לא היו בתכנון לפני זה, כך שבאמת הכל פתוח מה.הכי מדבר אלייך כיום מכל העשייה הרבה שלך? הכל מדבר אליי, כי בסוף כל הפרויקטים הם תפאורה של הדבר האמיתי, בסופו של דבר מה שחשוב זה המפגש של הנשמות. בסוף אנחנו זוכרים רק איך התייחסו אלינו ואם המפגש עם האדם הזה או ההוא היה לנו נעים או לא איזה טיפים יש לך לתת לשחקנים צעירים שרוצים להשתלב בתעשייה? התרבות בעיקרה נועדה לעורר אותך לשיח, לעורר אותך להשפעה, כדי ליצור עולם טוב יותר. זוהי מהותה. צריך לזכור את זה… ראיון עם יובל אברמוביץ . מה שלומך בימים אלה? שלומי מצוין. אני בימים מאוד מאוד עמוסים של כתיבת ספר, השתתפות בהצגה "אני פה בגלל אישתי" וכמה הצעות מרגשות ומסעירות מעבר לים. מה גרם לך לחזור לבמה עכשיו לאחר שנים של התמקדות בהרצאות וכתיבת ספרים? הקורונה. הקורונה הגיעה ומחקה לי, כמו לרבים וטובים, את היומן. מצאתי את עצמי יושב בבית, מבלה עם הבנות שלי, מרצה בזום וקצת כותב. כל העשייה שלי על הבמות כמרצה הופסקה.

בתוך ההפוגה הזאת התעורר בי הרצון לחזור ולסמן וידעתי שהשנה אהיה בתיאטרון וכך קרה". ספר לי איך היה לעבוד על ההצגה אני פה בגלל אשתי? היה מאוד כיף ומצחיק. יש לנו קאסט נפלא של שחקנים שהוא גם מאוד מגובש וגם מאוד יצירתי ולשמחתי הבימאי, גדי צדקה, נתן לנו המון חופש פעולה להביא מעצמנו בדיחות. איך היה להגיע לאודישנים? כיף גדול. אני מאוד אוהב לעשות אודישנים מכיוון שזאת הזדמנות מעולה לחשוף את היכולות שלי בפני אנשים חדשים שלא מכירים אותי. היה אחלה אודישן וכעבור כמה שעות קיבלתי הודעה שהתקבלתי. לפחות חסכו ממני את המתח". איך מגיב הקהל? בשאגות! הקהל צוחק מאוד מאוד מהאירועים והמצבים שמוכרים להם מהזוגיות שלהם. לקראת הסוף כשהזוגות צריכים להחליט אם הם ממשיכים או נפרדים אני רואה גם עיניים נוצצות מהתרגשות. בתוך כל הטרלול השמח שעל הבמה יש הזדהות מאוד גדולה של הקהל. . מה דעתך על המצב במדינה כיום? האם אתה מוטרד?.

מאוד מאוד כאוטי, מאוד מאוד מטריד ותחושה שאין אימא ואבא וכל הילדים רבים כל הזמן. עצוב לי. איזה חלומות תרצה להגשים בעשור הקרוב? להרחיב עוד את הקריירה שלי ברחבי העולם ולחיות על קו תל אביב-לונדון-ניו-יורק. למה לדעתך כל כך חשוב להגשים חלומות? על מנת שלא לחוש חרטה כשנהיה מבוגרים יותר, לחוש ערך עצמי גבוה ופשוט לנצל את החיים האלו על פני האדמה. מהו הצעד הראשון בהגשמת חלומות? לחשוב. להרשות לעצמנו לחלום. לבהות. להשתעמם. אנשים כמעט לא משתעממים היום בגלל הטלפונים. וכשאין שעמום – אין חלומות אתה מאמין בטיפול זוגי? אני מאמין בטיפול ובנבירה עצמית. טיפול זוגי מוביל לאיחוי קשר שנקרע או לחלופין לפרידה בצורה בוגרת ומבגרת. וכן, אני מאמין בטיפול זוגי וגם הייתי בעבר הרחוק בטיפול שהוביל לפרידה. למה תתחפש בפורים? השנה אני מופיע בפורים אז אתחפש לד"ר האפי, המטפל הזוגי של ההצגה "אני פה בגלל אשתי" האם נזכה בקרוב לספר חדש פרי עטך? הספר האחרון שלי יצא בינואר ושמו "השיקוי המופלא" ,כך שיש לי קצת זמן מנוחה אבל השנה אני מתכנן להוציא שני ספרים בסדרת הרשימה. מהי זוגיות טובי בעיניך? חברות, פרגון, הקשבה, הכלה ושמחה בהצלחתו של הצד השני מהו הספר שהכי השפיע עלייך? היו כמה…" געגועי לקיסנג"ר "של אתגר קרת, שירת הסירנה של עירית לינור ו"להנות מהחיים הפשוטים". מהו הבילוי המועדף עלייך? שינה. אני אוהב לישון וישן שנ"ץ כל יום שחקנית שאתה מעריץ? ג'וליאן מור. שחקנית עם כריזמה חזקה ויופי עוצר נשימה. אני אוהב את מרבית הבחירות שלה. אסיים בציטוט רלבנטי ממקור לא ידוע – "זוגות שצוחקים ביחד נשארים ביחד הרבה שנים."

2025 © כל הזכויות שמורות
דילוג לתוכן