בחודש אוקטובר עלתה אצלינו בהיכל התרבות מאיר ניצן ההצגה "צניחה חופשית" מבית תיאטרון חיפה בכיכובן של השחקניות הווירטואוזיות ציפי שביט וליאורה ריבלין.
את ההצגה כתב המחזאי האמריקאי הנודע – דיוויד לינדסי אבייר, ביים – משה נאור ותירגם אסף ציפור.
מדובר בקומדיה קורעת מצחוק שגרמה לי באופן אישי לחוות הנאה צרופה. הציפיות הגדולות שהיו לי מציפי שביט ומליאורה ריבלין התממשו ואכן הקהל ואני זכינו לקומדיה משובחת שכמו כל קומדיה טובה, נוגעת בכאבים שהם נחלת הכלל.
אבי (ליאורה ריבלין) ומרילין (ציפי שביט ) הופכות להיות שותפות בחדר בדיור מוגן בעל כורחן. למרילין יש תחביב לערוך התערבויות על כל דבר וכך אבי מוצאת את עצמה בעיצומה של התערבות שבה מרילין מנסה לגרום לה לפחד ועושה הכל כולל הכל כדי לנצח בהתערבות. במסגרת מסע ההפחדות לוקחת מרילין את אבי לצניחה חופשית.
בהשראת ההצגה החלטתי הפעם לפתוח בפניכם צוהר לעולם המרתק של הצניחה החופשית.
לצורך כך ראיינתי את איל מצרי דורון – צנחן חופשי וצלם צניחה מזה 27 שנים.
מה הביא אותך לצנוח בפעם הראשונה?
בסוף 1994 הגעתי לארצות הברית, לאחר שנה בהודו ובאירופה. ראיתי בניו יורק סרט בשם טרמינל ולוסיטי (מהירות סופית או מהירות מקסימלית), סרט אקשן שמשלב בעלילה הרבה צניחה חופשית. זה קסם לי והחלטתי לנסות את זה בהזדמנות קרובה. החורף עבר וכשהגיע הקיץ, פניתי למועדון צניחה לא רחוק מהיכן שהתגוררתי במדינת קונטיקט-צפונית לניו יורק, והגעתי לצניחת טנדם. זו צניחת היכרות שנעשית כאשר הנוסע (אני במקרה הזה), חגור ברתמה שמחוברת אל רתמת המצנח של מדריך הצניחה. המדריך למעשה עושה את הכול, והנוסע פשוט נמצא שם איתו, אפשר לומר כמו שנוסע מצטרף לנסיעה ברכב, אותו מתפעל הנהג.
כבר עם ההגעה למועדון, שבד"כ פועל מתוך שדה תעופה מקומי קטן, התאהבתי באווירה. פגשתי בהרבה צחוק והומור (של הצנחנים המקומיים) מהולים בהתרגשות של מבקרים כמוני, שהגיעו לצנוח בפעם הראשונה. קיבלתי תדרוך לגבי תהליך הצניחה (הטיסה במטוס, היציאה מהמטוס, הנפילה החופשית, הטיסה עם המצנח לאחר הפתיחה, הנחיתה), מידע על הספורט, הבטיחות והיכרות עם המדריך שייקח אותי להרפתקה הזאת.
כשהגיע הזמן עלינו למטוס, לטיסה שארכה כ20 דקות, לגובה 13000 רגל (כ-4.3 קילומטר) שם נפתחה הדלת, וצנחנים התחילו לצאת מהמטוס בקבוצות. המראה הזה, של בני אדם שניתקים מהמטוס ונופלים מטה, על רקע האדמה, היה הרגע הראשון שבו הרגשתי את מה שאני מכנה "תחושת שמים". זה מאוד שונה מלשבת במטוס סגור ולהתבונן החוצה. עצם הדלת הפתוחה, תחושת האויר הדליל והקריר, הרוח, רעש המנוע והמראה של הצנחנים המתרחקים, הוא מאוד אינטנסיבי ומציף בפעמים הראשונות. כשהגיע תורנו התיישבתי בהנחיית המדריך, על שפת המטוס, ראש לאחור, המון התרגשות, לקחתי נשימה עמוקה ולפני שסיימתי אותה כבר היינו בחוץ בנפילה שהמהירות שלה מתגברת עם כל שנייה שעוברת, עד לכ-200 קמ"ש. אני זוכר שכבר תןך כדי הצניחה ידעתי שזה משהו שילווה אותי כל החיים, ושאני רוצה להיות צנחן חופשי. לאחר כ-45 שניות המצנח נפתח, ואז הגיע החלק השני של החוויה. טיסה של מספר דקות מטה, מעל נוף של יערות ואגמים, במהלכה המדריך נתן לי מדי פעם לנהוג את המצנח ולהתחיל לעכל מה קרה.
לאחר שנחתנו הלכתי ישר למשרד הקבלה, ונרשמתי לקורס צניחה חופשית שנפתח כשבוע לאחר מכן.
מה הייתה התחושה לפני, תוך כדי ואחרי?
לפני הייתה כמובן התרגשות. כשהגעתי למועדון התווסף פחד, שהמשיך וליווה אותי עד לרגע היציאה מהמטוס. אני זוכר שבשלב מסוים בדרך למעלה, הרגשתי בעיקר פחד. הבנתי שכדאי להתעשת ושאלתי את עצמי מה אני עוד מרגיש, חוץ מהפחד. ואז זיהיתי מחדש את ההתרגשות ואת הציפייה לחוויה מטורפת. זה לימד אותי כבר אז שאפשר לקחת אתי את הפחד החוצה מהמטוס וליהנות. אי אפשר להדחיק אותו ולהתעלם, אבל אפשר לבחור לקבל את עצמי מפחד, ובכל זאת לעשות את הצעד אל הלא ידוע. זה כך עד היום. גם אחרי כמעט 800 צניחות, עדיין יש פחד (לפחות בצניחה הראשונה של כמעט כל יום פעילות), ואני עושה את הבחירה הזאת בכל פעם מחדש ונהנה. תוך כדי הצניחה, קשה לתאר. זו חווייה שמציפה את החושים. אני זוכר בעיקר וואו של השתאות מכל מה שקלטתי באותן 45 שניות, ושבשלב מסויים הבנתי כמה גבוה אנחנו נמצאים, כי למראית עין, האדמה בכלל לא התקרבה, על אף המהירות בה נענו מטה.
אחרי הצניחה הראשונה ההתרגשות מהחוויה, ביחד עם תחושת אושר, ובמקרה שלי אולי כפולה, כי ידעתי שאני ממשיך לקורס ולהפוך לצנחן חופשי.
מה גרם לך להתחיל לצנוח באופן קבוע? זאת הייתה החלטה מודעת או שהתגלגלת לזה?
בעצם מה שסיפרתי בתשובות הקודמות. בגלל שגרתי בארצות הברית, והתחום הזה מאוד מפותח שם, היה לי גם קל להתקדם. הקורס הוא בן 7 צניחות. למעשה 7 שלבים, כי צריך לעבור כל שלב על מנת להתקדם לשלב הבא. במידה ולא עוברים שלב (וזה קרה לי מספר פעמים), חוזרים על אותה צניחה שוב עד שעוברים. את הקורס סיימתי תוך זמן קצר, והתחלתי להגיע למועדון לצנוח בסופי השבוע. אחרי כמה שבועות עברתי להתגורר מספר חודשים בדאלאס-טקסס, והמשכתי לצנוח במועדון שם. לאחר מכן נסעתי לקליפורניה ל"חופשת צניחה" באחד מהמועדונים הגדולים בעולם. באותו מקום גם קניתי ציוד משלי וקיבלתי את רישיון הצניחה הראשון. משם זו כבר דרך אחרת. אתה מגלה שבשונה מהריגוש של צניחת היכרות ראשונה, ואחרי הקורס שמלמד אותך בעיקר להיות בטוח ויציב באוויר, ומקנה לך את היסודות הראשונים למה שאנחנו קוראים "תעופת גוף", יש עולם חדש ושלם, והוא התעופה הזאת. הנפילה מייצרת אנרגיה של תנועה ובטווח מהירות של בין 200-300 קמ"ש. אנחנו משתמשים באנרגיה הזאת באמצעות הגוף שלנו, כדי לנוע באוויר באופן מכוון, כמעט לכל כיוון שנבחר (למעט למעלה כמובן, אבל ניתן לנוע למעלה ביחס לאדם אחר שצונח לידך), הגוף שלנו מתפקד ככנף שזזה באופן מכוון, בהתאם לדרך שבה אנו מציגים אותו אל הרוח. זו תנועה במרחב תלת מימדי, וביחס לאנשים שצונחים איתך. ניתן לעוף בשכיבה על הבטן, על הגב, בישיבה, עמידה, הפוך על הראש ועוד, והכל קורה במרחב האינסופי של השמים. זה ממכר, ולמזלי במסגרת העבודה החלפתי מקום מגורים כל מספר חודשים, כך שיצא לי לצנוח בהרבה מקומות שונים, עם נופים שונים, ועם אנשים רבים.
איזה אנשים מגיעים לצנוח?
לצניחה הראשונה מגיעים מכל הסוגים והגילאים. אני חושב שניתן לעשות צניחת טנדם החל מגיל 13, ושמעתי על אנשים שעברו את גיל 90 ובאו לעשות את זה. אני לא רואה הבדל מספרי בין גברים ונשים. הרבה מגיעים לצנוח כמתנת יום הולדת, ורבים אחרים כי זה מאוד אטרקטיבי מסיבות אחרות כמו ריגוש, רצון להגשים חלום…
עבור רוב האנשים זה אירוע חד פעמי, אבל מעטים ממשיכים לקורס צניחה שבסיומו מתחיל תהליך קבלת רישיון ראשון (רישיון צניחה בסיסי). בתוך קהילת הצנחנים יש יותר גברים מנשים, אבל יש נשים שמגיעות להישגים גבוהים מאוד. גם טווח הגילאים שלנו רחב. החל מחיילים בשירות סדיר ועד צנחנים שמתקרבים לגיל 80. יש יהודים, ערבים, דרוזים. הקהילה מגוונת מאוד
מה התגובות הנפוצות ששמעת מאנשים לאחר שצנחו?
זה כמובן תמיד מלווה בהמון התרגשות. ברוב המקרים אנשים נוחתים וחוזרים על ה "וואוו" לפחות כמה פעמים, ממשיכים בתיאורים של "מטורף, מדהים, סוף הדרך, אין דברים כאילו…. לפעמים אנחנו שומעים "איזה פחד" או אלוהים ישמור 😊
מה המיתוסים שקיימים על צניחה חופשית?
המיתוס הכי נפוץ הוא שהסיכון הגדול הוא שלא יפתח המצנח. הסיכוי שזה יקרה הוא כמעט אפסי, ואפילו לזה יש פתרונות, כי הצנחן לומד מה יכול לגרום לזה ואיך לטפל בתקלה כזו. חשוב להדגיש שבגלל שזו פעילות אקסטרים, יש גם תקני בטיחות מחמירים וגבוהים מאוד, גם לציוד וגם להקניית הידע שהצנחן רוכש. לצד זה, אנחנו למעשה צונחים עם רתמה שארוזים בה שני מצנחים. לכן יש גיבוי למצנח הראשי. בנוסף יש באותה רתמה מכשיר אלקטרוני שעוקב אחרי הצניחה ויודע לפתוח בעצמו את המצנח הרזרבי, במקרה שהצנחן לא עשה זאת.
קרה לך משהו מפחיד במהלך צניחה?
קרו מספר מקרים שניתן לקרוא להם מפחידים, כי בכל זאת במצבי חרום, אתה נדרש למיקוד ותגובות נכונות ומהירות בפרק זמן קצר. עם זאת עד כה נוכחתי שכל מה שנדרש הוא להישאר רגוע ולעשות את מה שלמדתי שמתאים לסיטואציה.
היה לי מקרה בפלורידה, בו לאחר שיצאתי מהמטוס לבד וצנחתי זמן מה, הסתכלתי לכיוון מד הגובה, כדי לדעת באיזה גובה אני, ולהפתעתי גיליתי שמד הגובה לא שם. בשבריר שנייה עוד רץ לי בראש סרט משעשע שאני כמו הזאב מהסדרה המצוירת של רואד ראנר, שרץ בטעות אל מעבר לצוק, ואז נעצר באוויר כדי להיבהל שהוא הולך ליפול לתהום. אבל בשנייה הבאה כבר עיבדתי את כל הנתונים, זמן הנפילה עד כה, מראה הקרקע שעוזר לי להבין באיזה גובה אני נמצא, ומסתבר שפתחתי את המצנח פחות או יותר בגובה הנכון.
אחרי הנחיתה ניגש אלי צנחן שהיה במטוס ואמר שהוא ראה את מד הגובה שלי, עף מהיד עם היציאה מהמטוס. כנראה שהשארתי שם רצועה רופפת.
יש לך עובדות מעניינות וסיפורים מעניינים על צניחה?
סיפורים ועובדות מעניינות יש תמיד. משהו שמאוד אופייני למי שכבר נכנס לתחום, ועבר את השלב הראשוני של להכיל את הפחד, ואת ההתרגשות והאדרנלין, הוא שהמצב הזה של נפילה חופשית ושל תעופת גוף במרחב, הוא חווייה מאוד מרגיעה ורכה. אני תמיד אומר שאחרי האדרנלין, זה מתחיל להשפיע כמו דופמין (חומר שמופרש במוח ואחרי לתחושת רוגע, נינוחות, אופוריה…). זה לוקח קצת זמן. לי זה התחיל לקרות אחרי אולי 100-150 צניחות.
דבר נוסף שקורה הוא שינוי בתפישת הזמן. אולי כי בצניחה אנחנו מאוד ברגע, גם צניחות של כחצי דקה עד דקה יכולות להרגיש כמו כמה דקות.
בניו ג'רזי זכיתי לצנוח עם צנחן בשם ג'ון, שהיה אז בן 80. במועדון אפילו קראו לו "ג'ון הזקן". במהלך הצניחה מצאתי את עצמי מוקסם מהעובדה שבעוד שעל האדמה הוא התהלך ודיבר באיטיות, באוויר הוא נראה כמו ילד, שנע בקלילות ומתמסר לחוויה. אמרתי לעצמי באותן שניות, שהלוואי וגם אני אזכה להמשיך לצנוח בגיל כזה, ולהנות כמו שהוא נהנה.
האירוע הגדול ביותר שהייתי בו, התקיים אילינוי-ארה"ב. הוא ארך 10 ימים, על פני שדה תעופה מקומי גדול. זה היה פסטיבל צניחה שאירח כ-5000 צנחנים מכל העולם שבאו לחגוג צניחה חופשית מעשרות כלי טיס, כולל מטוסים נדירים, הליקופטרים, כדורים פורחים, ועוד. זכיתי לצנוח עם אנשים מהמון ארצות בעולם, ולחגוג איתם במסיבות שנערכו לאחר השקיעה.
יש ספרים מומלצים בנושא?
אני לא מכיר ספרים בנושא, למעט ספרים מקצועיים כגון כאילו שעוסקים בצילום בצניחה חופשית. אבל יש שפע של מידע ברשת. בכל מה שקשור לצניחה ראשונה, ניתן למצוא מידע באתרים של מועדוני הצניחה. בנוטף יש סרטונים ביוטיוב ובמקומות נוספים.
האם יש יתרונות בריאותיים לספורט האקסטרימי הזה?
אני חושב שההתמודדות וההכלה של הפחד בריאה. זה תהליך שמטפח ביטחון עצמי וגישה חיובית, שתורמים המון גם לחיים היום יומיים. מעבר לכך תעופת גוף מפתחת מודעות לעבודה שלנו עם הגוף. במהירויות הללו השפעת הרוח על הצנחן היא מיידית ומאתגרת לעבוד נכון עם הגוף. כל תנועה שאתה עושה משפיעה על הדרך בה הגוף נע במרחב. ניתן למשל לעשות סיבוב אפילו עם הטיה קטנה של כף היד, כך שכדי לעוף ולזוז באופן מכוון, להיכן שאתה בוחר, וביחס לאנשים שצונחים איתך, אתה לומד להיות מדויק ומשוחרר בו זמנית, וכמובן לשפר את הקואורדינציה.. חוץ מזה אני חושב שעצם החוויה של הרגשה טובה, היא בריאה מיסודה.
איזה טיפים אתה נותן לאנשים שחוששים מהצניחה?
לאילו שמגיעים לפעם הראשונה, אני ממליץ לעשות את מה שאני עשיתי מהצניחה הראשונה שלי. לקבל את הפחד-לא להדחיק אותו, וביחד עם זה לתת מקום לכל השאר. יש שם מספיק ריגוש והנאה שיכולים להאפיל על הפחד בקלות, ולהפוך לחווייה ייחודית שתיזכר כל החיים.
לצנחנים מתחילים שכבר סיימו את הקורס, מספיק להזכיר להתמקד בתהליך הצניחה, ובתעופה שהם מנסים ללמוד. אילו טיפים מקצועיים שקשורים לאיך עפים. כשתשומת הלב שם, החשש לא תופש כל כך הרבה מקום, ובדרך כלל במקומו תהיה מוטיבציה
איפה אתה צונח? והיכן בארץ מומלץ לצנוח?
אני צונח כיום בעיקר במועדון שנקרא גו ג'אמפ-GO JUMP, בדרום ים המלח, ממש מול מצדה.
ישנם מספר מועדונים נוספים בהם אני צונח מדי פעם. הצנחניה-גליל עליון במחניים ליד ראש פינה
סקאיכיף בשדה תימן ליד באר שבע, ומועדון פרדייב ליד חוף הבונים.
כל המקומות הללו מקצועיים מאוד, והפעילות מקיימת תחת תקני בטיחות בינלאומיים מוכרים.
משהו השתנה בתחום הצניחה לאורך השנים?
כמו בכל תחום, גם בצניחה הכול מתפתח. נושא תעופת הגוף והטסת המצנח עצמו לאחר הפתיחה נמצאים בהתפתחות מתמדת, והם מתקדמים מאוד כיום בהשוואה ללפני למשל 20 שנה. נושא תעופת הגוף התפתח מאוד בזכות ההופעה של מנהרות רוח, כמו זו שנמצאת בראשון לציון. מדובר במתקן סגור בו ניתן לעוף על זרם אויר חזק שמגיע מלמטה, וכך לתרגל תעופה לבד או עם מדריך, לקבל משוב מיידי, להיכנס שוב ולשפר. המתקנים הללו היו בשימוש צבאי לפני שנים רבות, בהמשך הפכו למתקני אימון לצנחנים כמוני, וכיום הם פתוחים גם לקהל הרחב שמעוניין להתנסות בריחוף על הרוח, עם מדריך צמוד, בלי לקפוץ ממטוס.
המצנחים עצמם הם כלי תעופה מתקדמים מאוד. זה הרבה יותר מכלי שמיועד להציל את החיים ולהנחית אותך בשלום. למעשה הם החלק המלהיב השני של הצניחה. ניתן לנהוג אותם ולעשות תמרונים מטורפים באוויר, עד לנחיתה על הקרקע. ב-20 השנים האחרונות החלק התפתח מאוד. מצד אחד המצנחים עצמם ופוטנציאל התעופה שלהם, ומצד שני במקביל הידע שמונגש לצנחנים, על מנת להטיס מצנחים כאילו באופן מהנה, מרגש ובטיחותי.
- אתה יכול להבין מדוע אנשים חוששים מצניחה? והאם לך היה את החשש הזה?
כמובן. הפחד הוא טבעי ומיועד לשמור עלינו. לכן כדאי ללמוד להכיל אותו, וכמו שהסברתי לתת מקום גם להיבטים האחרים שעושים את החווייה. יש סרטון נפלא של ויל סמית שמספר על הפעם הראשונה שהוא צנח, והוא משתף את התובנות וההרגשה שלו, באופן מאוד הומוריסטי וחכם. ניתן לצפןת בו בקישור הזה.
https://www.youtube.com/watch?v=VsTBCQ2MnRM&list=FLAdpvhvVGBSAcHAlgKomQ7g&index=19&ab_channel=IntegratedTechnologies
מאיזה גיל מותר לצנוח?
צניחה ראשונה מגיל 13. קורס לדעתי מגיל 17 או 18
מי מפחד יותר לרוב- נשים או גברים?
אני לא חושב שיש הבדל. פחד הוא אנושי וטבעי. חלק מהגברים משתדלים להראות כלפי חוץ שהם בסדר, אבל לא קשה לראות מה עובר עליהם. לרוב נשים מבטאות את הרגש ביתר חופשיות, אז למראית עין הרושם הוא שהן פוחדות יותר. אבל זה רק למראית עין.
בצניחה הראשונה שלי, עליתי למטוס עם חבר מהעבודה. בחור גדול, חזק, מאוד "גבר גבר", שביום יום הפגין הרבה ביטחון עצמי, לא היסס לקחת סיכונים ואתגרים ודיברללא הפסקה (עבדנו ביחד על אותה משאית מדי יום, אז היו לי הרבה שעות במחיצתו). הוא הגיע לצנוח רק כי אחיו ועוד חבר טוב התגרו בו שאין לו אומץ לעשות את זה. בדרך למעלה הוא שתק ונראה חיוור כמו שלא ראיתי אותו אף פעם. בשלב מסוים הוא הצליח להוציא משפט אחד שמסכם א כל התשובה הזאת. הוא אמר ש"החברה שלו בטח הייתה מתה מפחד". כמובן שהיה ברור שזה מה שעובר עליו באותם רגעים, והמוסכמות חברתיות ודימוי עצמי משחקים תפקיד עיקרי בבחירות שלנו. אבל מצד שני, הוא התגבר על הפחד הזה וקפץ כמו גדול, ובסופו של דבר אילו הבחירות שעושות אותנו מי שאנחנו.
