הבלוג

הכוכבות בגיל כה צעיר הביאה עימה מחיר כבד מנשוא. גארלנד נאלצה לוותר על חיי ילדות רגילים בשל הקריירה המפוארת שלה 'שהחלה בגיל  צעיר מדיי, בשנים שהמודעות לזכויותיהם של ילדים, בריאותם וטובתם הנעלה ביותר הייתה נמוכה ביחס להיום, כמה עשרות שנים לפני שנכתבה האמנה לזכויות הילד. בניגוד לימים של שנות האלפיים  בהם  אלימות, ניצול ילדים בעבודה, הרעבה, הטרדות מיניות ושימוש בחומרים משני תודעה בקרב ילדים  לא עוברים על סדר היום. בימים ההם של שנות ה-30 נראה שהיה   זה דבר שבשגרה  לסטור לנערה  שלא עמדה בדרישות של צוות ההפקה על סט הצילומים  ורגע לאחר מכן לצלם עוד סצנה כמו לא היה דבר.

לו רק היה זה עידן המחאות והמהפכות סטייל ״מהפכת ME TOO״ ,הסיכוי של גארלנד לחיים טובים ומאושרים קרוב לוודאי היה גבוה יותר. אבל   היו אלה  זמנים אחרים, ללא אינטרנט וללא זכויות שבכתב, ימים בהם נדמה היה שהכל לגיטימי ומותר, בטח כשמדובר בכוכבות בסדר גודל כזה שכדי לתחזק אותה כל האמצעים היו  "כשרים."

גארלנד סיפרה שאימה  בכבודה ובעצמה נתנה לה בגיל צעיר כדורי מרץ כדי לשמור אותה עירנית על הסט. גארלנד היתה  ״ברווז מטיל ביצי הזהב״ שלה ושל אנשים נוספים בתעשיית עסקי  הבידור. העובדה המצערת  היא שגארלנד לא היתה היחידה בתעשיית עסקי  הבידור שנפלה לסם ולטיפה המרה  ומתה מוות טראגי בטרם עת כתוצאה ממנת יתר. בשנות ה-70 היה זה הזמר מייק ברנט שקיפח את חייו בגיל 27, בשנת 2010 היתה זו הזמרת איימי ווינהאוס שהיתה אלכוהוליסטית, מכורה לסם.  גארלנד  נאלצה גם  לדבוק במשטר דיאטה קפדני  כדי לשמור על הגיזרה לטובת הופעותיה על המסך הגדול.  היו ימים בהם    נאלצה  לעבוד למעלה מתריסר שעות ביממה והדבר  היחיד שיכול  היה לאפשר זאת היה שימוש בכדורי ה״ריטלין ״וכדורים אחרים  אשר כונו במחזה על ידי השחקנית המגלמת את דמותה של גארלנד  ״סוכריות למבוגרים״. אלא שלא מדובר היה בסוכריות ובין אם אתה אדם צעיר או מבוגר,  ללא עזרה ותהליך  גמילה יהיה סופך, לאחר שימוש ממושך בחומרים ממכרים אלה-אסון. הדיאטות שנאלצה לדבוק בהן בעל כורחה  התפתחו להפרעות אכילה קשות. כל אלה  הקשו על גארלנד  לנהל  אורח  חיים יציב, תקין, בריא  ומאוזן. בנוסף  ,התמכרה  גם  לטיפה המרה והפכה לאלכוהוליסטית. בחייה הבוגרים עברה מספר אירועים של התמוטטות עצבים על הסט  ,שגרמו לה לסיים חוזי צילומים לסרטים בטרם עת.

"Where troubels melt like lemon drops"
היא  נישאה 5 פעמים ל-5 בעלים שונים ונולדו  לה שלושה ילדים ,ביניהם  ״לייזה מינלי״ ,שלימים הפכה לשחקנית ולזמרת מפורסמת בעקבות אימה.  גארלנד ידעה  עליות ומורדות במהלך הקריירה  הארוכה  שלה שנמשכה כמעט חמישה עשורים עד למותה הטראגי בגיל 47.  היא נמצאה מתה בחדר האמבטיה בביתה בלונדון ע"י בעלה ה-5 מיקי דינס (אותו משחק השחקן ערן מור במחזה). בחקירה שלאחר המוות נקבע שהיא נפטרה ממנת יתר של "ברביטורט."
היא כיכבה במגוון סרטים והוציאה מספר אלבומים, הופיעה על במות ברחבי העולם עם מבחר שיריה וזכתה במגוון פרסים נחשבים כמו פרס גראמי, פרס גלובוס הזהב וקיים כוכב על שמה בשדרת הכוכבים בהוליווד.

מי שמתבונן מהצד על דמותה המזמרת והמתוקה על מסך הקולנוע ועל הבמות ,לא מתאר לעצמו שמאחורי הקלעים חייה היו טרגדיה מתמשכת. לרוב ,אנשים המכורים לסמים ולאלכוהול הולכים מגיל צעיר בעל כורחם בשבילים שנסללו עבורם ("הסללה") .השבילים הללו מובילים אותם בסופו של דבר לאותה התמכרות שנסללה עבורם בתחילת חייהם .כיוון שהם צעירים הם אינם מודעים להשלכות. "שביל הלבנים הצהובות " של ג׳ודי לא הוביל אל הקוסם  הכל יכול .בניגוד לסוף  הטוב של הסרט ,לתסריט חייה היה סוף מר…

השיר המפורסם somewhere over the rainbow״  מתוך הסרט "הקוסם מארץ עוץ " -״ מעורר  בצופה את  התחושה ,לאחר שנחשפים לסיפור חייה  הטראגי, שהוא  נכתב בדיוק עבורה. זאת  גם כנראה הסיבה ששמרו אותו לסוף המחזה ,כדי לא להותיר אף עין יבשה בקהל.  מאיה דגן נתנה ביצוע וירטואוזי לשיר (שתורגם לעברית) בנוסף ,לאורך כל המחזה ביצעה מספר שירים מהרפרטואר  של גארלנד בצורה מרגשת.

המחזה מותיר את הקהל מרוגש עד דמעות. השחקן איציק כהן ,שמשחק את הפסנתרן שג'ודי הכי אוהבת  להופיע איתו אומר על התפקיד שלו:" המחזה מציג את סיפורה המאוד מרתק של ג'ודי. הוא מתעד את החודשים האחרונים בחייה של הדמות האייקונית הזאת ,ששרה שירים כל כך יפים. לעומת הקריירה המאוד מפוארת שלה ,היו לה חיים מאוד קשים. המחזה מראה לנו את מה שקורה מאחורי הקלעים . איך בן אדם שחי באור הזרקורים ,חי חיים מאוד עלובים . אלה הסודות מאחורי ה"אגדה המכונה ג'ודי גארלנד". התפקיד שלי הוא הפסנתרן שהיא הכי אוהבת  להופיע איתו. איש הסוד שלה. עושה הכל שיהיה לה טוב. הסרט שעשו מבוסס על ההצגה הזאת, אבל בסרט אין את הדמות של הפסנתרן. זו זווית אחרת.זה  יותר קטן ויותר אינטימי."

השמלות שהשחקנית מאיה דגן מחליפה  במהלך המחזה תואמות את רוח התקופה ומעניקות תחושה שאנחנו נמצאים ממש באולם בו הופיעה. התפקיד שמגלמת אלה רוזנצוויג מעניק נפח לדמותה של גארלנד על הבמה , היא משחקת את גארלנד בתקופות שונות בחייה –בילדותה ובנעוריה ובסוף ההצגה מתמזגת הילדה ג'ודי עם ג'ודי הבוגרת והן פוסעות יחד על השביל במעין השלמה וחיבור.

המחזה נוגע בנימים הדקים של הרגש והאנושי ומעורר בנו חמלה  והזדהות לסיפור חייה של הדמות הטראגית הזו.

״עד  קצה הקשת״ .המחזה הבינלאומי המטלטל והמרגש  נחת  סוף  סוף כאן  בארץ הקודש!  ועכשיו הוא כאן  בהיכל-התרבות ראשון-לציון, קרוב לבית,  במקביל לעלייתו בתיאטרון ״הקאמרי״  תל-אביב.

המחזה על חייה ומותה  הטראגיים של השחקנית האמריקאית  ,ג׳ודי גארלנד (שנולדה בשם פרנסס אתל גאם), מככב  על בימות  ברחבי  העולם כבר עשור  וכעת  אנו זוכים לראותו בתרגום לעברית מאת  דורי פרנס, בבימויו של עידו רוזנברג ובכיכובם של השחקנים: מאיה דגן, איציק כהן ,ערן מור ואלה רוזנצוויג.
המחזה מגיע אלינו שנתיים לאחר עלייתו  לאקרנים  של  סרט הקולנוע המצליח ״ג ודי- מעבר לקשת״ , בכיכובה של  ״רנה זלווגר״, השחקנית  זוכת פרס  האוסקר  על תפקידה הראשי  בסרט זה.  הסרט נעשה בעקבות ובהשראת המחזה.

על שביל הלבנים הצהובות
״עד קצה הקשת״ עוסק בחייה המורכבים ורבי התהפוכות  של השחקנית האייקונית  ״ג׳ודי גארלנד״ , אשר  גילמה  את דמותה הבלתי נשכחת של דורותי המיתולוגית בסרט ״הקוסם מארץ עוץ״ כשהיתה בת 16.
הסרט  שיצא לאקרנים  באוגוסט  1939  לא היה הראשון שהוקרן בצבע, אולם אפקט הצבע נוצל בו  כהלכה,  פרק שהותה של דורותי בקנזס צולם בשחור לבן ואילו כשדורותי הגיעה לארץ עוץ, ארץ האגדות והמכשפות,הופיעה בצבע.
השחקנית ג׳ודי גארלנד נחשבה אז  לילדת פלא בשל כישרון השירה יוצא הדופן שלה. בזכות   תפקידה בסרט זה  שמבוסס  על ספרו הקלאסי של הסופר ליימן פרנק באום  ״הקוסם המופלא מארץ עוץ״ היא התפרסמה  בכל העולם והפכה לאייקון תרבות על זמני.  השיר המפורסם  ״ SOMEWHERE OVER THE RAINBOW  ״   ששרה בסרט  זכה לאינספור עיבודים וגרסאות כיסוי  בעשרות שפות, בהצגות ילדים, בסרטי אנימציה ובהפקות שונות. את השיר הזה שרה גארלנד גם בסיבובי הופעות הג'אז שלה ברחבי העולם.

כתיבה: עינב טל

מה עוד אפשר לומר שלא נאמר על ההצגה "הבן"? כשהגרון חנוק מדמעות קצת קשה לדבר, איזה מזל שאפשר לכתוב!  ההצגה המטלטלת "הבן" מאת  המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, מבית היוצר של   תיאטרון "הקאמרי" ,מגיעה אלינו להיכל-התרבות ראשון-לציון ל-3 פעימות.  ההצגה עוסקת בדינמיקה משפחתית מורכבת  של נער מתבגר להורים גרושים.

המחזאי פלוריאן זלר נולד בשנת 1979 בפאריז. הוא כתב את ספרו הראשון "שלג מלאכותי" כשהיה  רק בן  22.  ספרו השלישי "קסם הרשע" הפך אותו לשם דבר בצרפת  וכיום  הוא נחשב לאחד המחזאים הצרפתים המוכרים ביותר ואף זכה לתואר  "המחזאי המרתק ביותר של זמננו". ספריו ומחזותיו תורגמו למספר רב של שפות.

ההצגה בבימויו של הבימאי עטור  הפרסים  גלעד קמחי   ובתרגומו   של המלחין, המתרגם והיוצר עטור הפרסים  דורי פרנס שתרגם מחזות רבים בינהם:  ״הסוחר מוונציה״, ״קוויאר ועדשים״, ״המלך ליר״, ״קומדיה של טעויות״, ו״עד קצה  הקשת״  היא הצגה חזקה שלא מעגלת פינות, היא שמה לנו מראה גדולה מול הפנים  ואומרת דברים נוקבים שאפשר להגיד רק דרך העולם הקסום של  התיאטרון.   על אף שההצגה תורגמה לעברית, נותרו בה מספר אלמנטים משפת המקור צרפתית  כמו שמות הדמויות (פייר האבא, ניקולה הבן).״ניסיתי להיות כמה שיותר נאמן למקור״ אומר המתרגם דורי פרנס שתירגם מצרפתית כמה וכמה מחזות מאת פלוריאן זלר.

במהלך ההצגה מושמע שיר צרפתי   עכשווי  , שמייצר  בקרב  הצופה  תחושה של  חיבור והזדהות  עמוקה  עם הדמויות ועם הסיפור שלהן ובטרם מתחילה ההצגה, כשהקהל מתאסף לו לאיטו באולם בוקע מהרמקולים סאונד מונוטוני של גשם שמחבר אותנו ומכניס באלגנטיות לאווירה, קצת כמו המוסיקה שמתנגנת כשהקהל מתאסף באולם לקונצרט. ..

ההצגה מייצרת אצל הצופה מעין קתרזיס ונותנת לו את היכולת  להזדהות  בקלות עם  כל אחת מארבע הדמויות המרכזיות.  הדיאלוגים בין הנער להוריו הם דיאלוגים שכיחים  אשר מתנהלים  כמעט בכל בית ועל אחת כמה וכמה בבית מפורק.   ההצגה  עוסקת בהורות, בגיל ההתבגרות על שלל אתגריו, באהבה, באכזבה, במשברים, במוות ובחיים. כל מי שחווה גירושין וכל נער מתבגר יוכל למצוא את עצמו בהצגה הריאליסטית והחשובה הזאת!

ההצגה מעלה שאלות ותהיות רבות שמהדהדות בצופה זמן רב לאחר הצפייה. שאלות   כמו כיצד ניתן להגן על ילדים בתהליך הגירושים של הוריהם אם בכלל?  האם נכון להשאיר נער דיכאוני  תחת השגחה רפואית/ פסיכיאטרית במוסד סגור נגד  רצונו?  האם יש דרכים לסייע לאדם השרוי במצב של דכאון קליני? מה עושים הורים עם רגשות האשמה שלהם? כיצד מתנהלים החיים לצידם?

ריאיון עם השחקן אלון סנדלר שמגלם את דמותו של ניקולה {הבן )

כמה מילים על ההצגה:

ההורים של ניקולה התגרשו לפני  כמה שנים, ועבורו התהליך הזה היה מאוד קשה. אחרי שהוא מגיע לנקודת שבר במגורים אצל אמא שלו, שהוא כבר לא יכול יותר, שהמצב ביניהם הוא ממש בלתי נסבל לכולם, הוא מחליט לעבור לגור עם אבא שלו ובת זוגתו החדשה.ו-… זהו, והוא גר אצלם, וגם שם מאוד לא פשוט עבורו. הוא חושב לחזור שוב לאמא שלו, והוא בעצם מנסה להבין איפה יהיה לו טוב. איפה הוא ימצא את השקט שלו, ואיפה הוא יהיה.ז ה תקציר עלילה מאוד פשוט, אבל הכל כל כך מורכב בפנים, זה יצירה מאוד מורכבת עד לפרטים הכי קטנים.

האם אתה מזדהה עם הדמות?

לכולם היו ויש ויהיו רגעים קשים בחיים, אני מעולם לא אובחנתי. כסובל  מ דכאון, אני לא חושב שחוויתי דכאון ברמה שניקולה חווה. כן יש המון דברים שאני מתחבר אליהם כמו  אי-רצון ללכת לבית ספר, ואולי העובדה שאין לו הרבה חברים. היו לי חברים אבל… זה תמיד היה איזה עניין כזה.אני חושב שיש יותר מרחק ביני לבינו מאשר קרבה ביני לבינו בחיים האמיתיים.וזה כמובן דברים שאני מגשר עליהם בתחקיר ובעבודת המשחק שהייתי צריך לעשות.

אתה אוהב את התפקיד?

אני מאוד אוהב לגלם אותו. אני מרגיש שליחות מאוד גדולה בגילום של ניקולה. באמת לפני כל ערב אני מזכיר לעצמי שיש שם אנשים בקהל, שזה יכול לעזור להם. כי באמת התגובות שקיבלתי היו מדהימות ונזכרתי בכוח של התיאטרון וביכולת שלו לשנות ולרפא. אני חושב שיש במחזה הזה הרבה אלמנטים שיכולים לעשות את זה גם לאנשים וגם לחברה וזה מאוד חשוב.

איך האינטראקציה שלך עם השחקנים?

קודם כל הייתי מעריץ גדול של כולם לפני שהתחלנו את החזרות, גם של דרור קרן שראיתי המון עבודות שלו ותמיד הדהים אותי ונטע גרטי שתמיד הדהימה אותי ושרה פון שוורצה שראיתי אותה תמיד בהצגות בקאמרי.

גם גלעד קמחי הבמאי שעקבתי אחריו גם לפני הלימודים וגם תוך כדי הלימודים. זה היה מטורף בשבילי להגיע לקאסט עם צוות יוצרים ברמה הכי גבוהה ואיכותית והזדמנות אדירה עבורי.

ריאיון עם השחקן דרור קרן שמגלם את דמותו של  פייר (האבא)

ספר לי איך ההרגשה  לשוב לבמה לאחר למעלה משנה של קורונה?

חזרתי עם הרבה אנרגיה והוקרת תודה מחודשת על המקצוע שלי. העובדה ש"הבן" זו הצגה שיש בה גם שליחות מאד קשורה לזה.

איך נבחר התפקיד הזה עבורך?

גלעד קמחי, במאי ההצגה והמנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי הציע לי, נעתרתי מיד.

איפה הדמות הזאת פוגשת אותך? מה היא הוציאה ממך?

"פייר", האבא במחזה עושה כל מה שהוא יכול עבור בנו, במסגרת מי שהוא ומה שהוא. ההתמודדות שלו מול משבר, שלא יכול להיפתר בתשובות קלות, מאד דיברה אלי וגרמה לי להזדהות וגם לכאוב איתו, דרכו.

איך  הייתה העבודה על הדמות? מה זה דרש ממך?

בכל תפקיד אתה חייב להבין איפה אתה ומה נקודות ההשקה שלך לסיפור, לדמות. מאד הבנתי את פייר. הרבה פעמים הייתי צריך להזכיר לעצמי לא להיות מה שדרור היה רוצה שפייר יהיה אלא מה שפלוריאן זלר, המחזאי, כתב.

מה השאיפות שלך בעולם המשחק? מה תרצה לעשות שעוד לא עשית?

לעשות תמיד דברים שלא עשיתי. לחדש לעצמי. להיות מאותגר.

בחודש שעבר הלך לעולמו הבמאי עמרי ניצן שהיה מנהלו האמנותי של תיאטרון "הקאמרי", מה תוכל לספר על הקשר שלך אליו?

עמרי ניצן ז"ל היה איש רב זכויות בתיאטרון הישראלי ואני כמו רבים אחרים, אוקיר לו תודה תמיד על האמון שנתן בי כשחקן וכבמאי.

מה עשית בתקופת הקורונה? האם תמשיך להופיע בבתים?

הייתי בהפסקה גדולה. סגרו אותנו. היינו צריכים לעלות עם "הבן" ושבוע לפני העלייה עם ההצגה נסגר התיאטרון, ולא ידענו לכמה זמן, ואז חזרנו לחזרות של עוד שלושה שבועות כדי לחזור עם ההצגה. זה היה לפני הגל השני אם אני לא טועה, ביולי. ועוד פעם סגרו אותנו ונכנסו שוב להקפאה. ואז היינו צריכים לחזור בפעם השלישית, אז התבטלו לנו כל ההצגות בגלל המלחמה (מבצע שומר החומות )שהייתה. זה היה בדיוק שהתחילו כל הטילים לאיזור המרכז, ונסגרנו באותה תקופה, אבל בסוף זה קרה, תודה לאל, ויצאנו עם ההצגה.

כתיבה: עינב טל

על אילו דברים אתם מודים בחיים שלכם? אילו דברים אתם  מעריכים?

את היכולת ללכת, לרקוד, לעמוד, להרים חפץ בשתי ידיים, את היכולת לכתוב ולצייר? או אולי את היכולת לנהוג ולצאת מהרכב בכוחות עצמכם?

פיליפ פוזו די – בורגו היה אדם קונבנציונלי שכזה, אדם שיכל לרוץ, לקפוץ, לעמוד, ללכת ולרקוד. יום בהיר אחד, בעקבות תאונת מצנח רחיפה, הוא נפצע בגבו והפך למשותק מהצוואר ומטה.

פיליפ חיפש אדם שיסייע לו בפעולות היומיומיות הפשוטות שכבר לא יכל לבצע בכוחות עצמו. לשם כך ערך מספר  ראיונות עבודה עם מגוון מטפלים סיעודיים ולבסוף בחר באדם הכי בלתי צפוי להיות לו למטפל. עבדל יסמין סלו לא היה מטפל במקצועו אלא הגיע לראיון העבודה במטרה  לקבל חתימה על סירוב העסקתו בכדי להרוויח דמי אבטלה. הוא היה אסיר משוחרר מבית-סוהר ומצבו הכלכלי היה רעוע.

פיליפ בחר  דווקא בו כי אהב את הגישה שלו ואת חוסר הרחמים שהפגין כלפיו – זה בדיוק מה שהיה צריך!   פרקטיקה, ניסיון בטיפול והמלצות פחות  עניינו אותו. עבדל קיבל את הצעתו והפך למטפל הצמוד שלו, מטפל יוצא דופן, מטפל שראה אותו כאדם שווה בן שווים והכניס הומור וקלילות  לתוך חייו.

כשהמציאות עולה על כל דמיון
את הסיפור  המרגש של הידידות המופלאה שנרקמה בין השניים ראו המפיקים הצרפתים היהודים אוליביה נקש ואריק טולדנו בכתבה טלוויזיונית שנעשתה על השניים והחליטו שזה סיפור מצוין לסרט.

בשנת 2011  יצא לאקרנים הסרט הצרפתי ״מחוברים לחיים״, דרמה קומית בכיכובם של השחקנים פרנסואה קלוזה ועומר סי.

בשנת 2015 פנו נקש וטולדנו אל המתרגם, המחזאי, הבמאי והתסריטאי הישראלי אלי ביז'אווי (זוכה פרס התיאטרון למתרגם השנה לשנים 2016,2015 ו-2017 ופרס לאמנויות הבמה לשנת 2020).

על מנת להפוך את הסרט לגירסה בימתית בארץ, הם חיפשו אחר יוצר תיאטרון מקומי, אשר לו זיקה וגישה לשפה הצרפתית כדי להפקיד זאת בידיו.

השלושה נפגשו ונוצרה ביניהם כימיה. אז עלתה השאלה כיצד להתאים את הסיפור הצרפתי לקהל הישראלי. הם חשבו על מטפל טיפוסי בישראל, כמו למשל מטפל פיליפיני או עובד זר , שיש פער בינו לבין הצבר. עלתה גם השאלה האם להשתמש בקלף העדתי של אשכנזי ניצול שואה וספרדי צעיר.

"כשניגשתי לנסות לחשוב על זה, לקחתי אחורה פנה ואמרתי להם זה נכון, אמנם זה הקונפליקט הכי נוח והכי מצחיק אבל מבחינתי זה בלתי נסבל לכתוב את הקונפליקט הזה. זה גם לשרת איזושהי סטיגמה וניסיון לקבע מציאות של האשכנזי המתנשא המבוגר והספרדי המקופח ומלא שמחת החיים. זה כבר מזמן לא ככה ובעצם אם ירצו להגיד שהתיאטרון ישן אז שם הוא יהיה באמת ישן… הוא יהיה עסוק בלקבע רעיונות שכבר מזמן הם לא חלק מהמציאות ושמשרתים אג'נדות שאני לא עומד מאחוריהן. כמישהו שהוא ביז'ווי ואמא שלו היא פוגל, ממש לא מעניין אותי להנציח קונפליקטים עדתיים במדינה שאני חי בה, כי אני יודע מי ניזון מהם ומה זה עושה", אומר אלי ביז'אווי.

בניגוד לסרט, ההצגה בנויה בצורה ליניארית של פחות לוקיישנים ופחות דמויות והיא מכילה סצנות פחות ויזואליות ויותר טקסטואליות, אך הקסם עובד גם בסרט וגם בהצגה. מפגש הקצוות הזה והמפגש האנושי עם חברות בלתי אפשרית כזו מצליחים לחמם את הלב ולפקוח את העיניים לכל מיני דברים.

"דריס (שון מונגוזה), המטפל משולח רסן והרבה פעמים גס רוח ורחוק מלהיות מנומס . עם זאת יש בו איזו שהיא חיות, חיוניות, הומור ואהבת חיים אשר שובה את הקהל הלא אוטומטי שלו – קהל המבוגרים ואילו הדינמיקה שבין השניים שובה את הצעירים."

שון מונגוזה, בן למבקשי מקלט מקונגו, הגיע לישראל עם משפחתו כשהיה בן חמש. הוא הספיק לגלם שורה ארוכה של תפקידים במחזות, סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע ופרסומות. התפקיד המרכזי שגילם בסדרה הישראלית "עיר מקלט" הביא אותו לקדמת הבמה והכתיר אותו לאחד השחקנים המבטיחים בארץ כיום.

"בישראל של היום שלא חסרות בה תחושות של הפרדה בין קבוצות שכועסות אלו על אלו, של שיסוי ופילוג – יש משהו מחמם לב לראות פתאום על במה שחקן דובר עברית שנולד בקונגו והיגר לפה כובש את לב הקהל. כשאדם צעיר בבית יכול לשמוע במקרה משפט נוראי כמו: "מתי יחזירו אותם לאפריקה?" ואז פתאום לראות על הבמה את הבחור הכובש הזה ולגלות פנים שונות ממה שהתקשורת יכולה להציג – זה יוצר איזון ופותח אותנו לאנשים ולאנושיות וזה תפקיד מאוד משמעותי של התיאטרון".

ראיון עם השחקן עטור הפרסים שמואל וילוז'ני
איך קיבלת את התפקיד?

שילמתי על זה הרבה כסף וקיבלתי אותו, כמו כל דבר שמקבלים וצריך לשלם עליו (צוחק).

ועכשיו ברצינות – כששמעתי שאלי ביז'אווי עושה עיבוד של הסרט "מחוברים לחיים" לבמה, שמחתי מאוד וקפצתי על זה כמוצא שלל רב. אמרתי למנהל האמנותי (גלעד קמחי) בוא נעשה את זה בתיאטרון הקאמרי כי אני רוצה לשחק את התפקיד הזה. זה תפקיד שונה ומאתגר, שונה מכל התפקידים שעשיתי עד כה. כיוונתי אליו וקיבלתי אותו. זהו תפקיד מלא סיפוק ונמצא במסגרת של קומדיה וקצת דרמה וגיוון בהרבה צבעים שאפשר לבטא בתפקיד ובכל ההצגה כולה.

במה הוא שונה?
אתה נאלץ להתמודד עם ישיבה שעה שלמה בלי להזיז את הגוף בכיסא גלגלים ועליך להביע את כל הרגשות והתחושות דרך הדיבור, דרך המילים. זה כמו להפיק צלילים עם צ'לו כשאין לך את המקל.

מה עוד תרצה לספר על ההצגה?
תבואו לראות! זו הצגה מאוד מענגת. זה עושה תחושה טובה בלב להבין שיש מסביבנו אנשים עם מוגבלויות וצריך להתחשב בהם ולהעלות את זה למודעות. בעצם – "מי אנחנו שנתחשב בהם?"

יש אנשים שמתנועעים אחרת ממך והרגליים שלהם הם הגלגלים. אנשים עם מגבלות לא צריכים שיסיעו אותם או שירימו אותם במדרגות ולכן ההנגשה היא הערך המוסף שאיתו צריך לצאת מההצגה.

זה כמו רכיבה על אופניים. היום ישנם שבילים מסודרים אבל היה צריך להילחם על זה וכך לגבי גם נגישות. אני מאמין שגם המודעות לנושא תעלה ואם צריך לעזור טיפה בלקדם את זה אשרינו שזכינו.

זו הצגה אופטימית נכון?
לגמרי לגמרי. אני לא אוהב פסימיות. יש לנו מזה מספיק כשפותחים טלוויזיה.

אתה מגדיר את עצמך כסטנדאפיסט?
לא, האמת שאני שחקן עם יכולות קומיות. קודם כל אני שחקן ויש לי תעודה! למדתי 3 שנים בבית צבי. זו התעודה היחידה שיש לי. אני לא רוצה לפספס אותה וזה היה כדי להוכיח להורים שלי שיש לי מקצוע, האכלתי אותם בדרך לשם הרבה קש אבל תודה לאל.

הסטנדאפ היה עוד ענף בתוך העץ הזה של השחקן, שהתמזל מזלי להוציא את זה החוצה ולהפיץ את זה ולהיות חלוץ של נושא הסטנד אפ בארץ.

אתה פתחת את הקאמל קומדי קלאב?
כן . פתחתי את הקומדי.

לסיכום, ההצגה "מחוברים לחיים" היא יצירה אנושית משובחת שעוסקת בחיבור לחיים דרך אנשים שהגורל הפגיש ביניהם.

היא מגיעה אלינו להיכל התרבות ראשון-לציון לשתי פעימות, מהרו להזמין כרטיסים והבטיחו לעצמכם חוויה יוצאת דופן.

כתבה: עינב טל

שמואל ב' פרק א' פסוק כ"ג

ההצגה "הנאהבים והנעימים" מבוססת על סיפור קצר בשם "השניים" מאת הסופר זוכה פרס הנובל לספרות יצחק בשביס-זינגר. סיפור זה התפרסם בקובץ הסיפורים "ינטל בחור הישיבה וסיפורים אחרים" בשנת 1966 ויצא לאור בישראל בשנת 1990.

בשביס, סופר יהודי פולני אשר נחשב לאחד מגדולי סופרי היידיש בעולם; נולד בפולין בכפר לאונצ'ין למשפחה חרדית, דלת אמצעים בשנת 1902. בגיל שש, עבר להתגורר עם הוריו בעיר ורשה; עד גיל 12 לא קרא כלל ספרות חול, אך בשנותיו הראשונות בורשה גברה ספקנותו הדתית והחלה התעניינותו במדעים, בפילוסופיה ובספרות העולמית. כשהיה בן 20 , בהזמנת אחיו – הסופר ישראל יהושוע זינגר נכנס בשביס לסביבת איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים והחל לכתוב את סיפוריו הראשונים בעברית אך במהרה עבר לכתוב ביידיש; בנוסף, בשביס החל לעבוד בהגהה בעיתון ספרותי ובתרגום ספרים מגרמנית ליידיש. מפולין עבר להתגורר בארצות הברית. ברבות השנים ספריו הפכו לרבי מכר ותורגמו למספר רב של שפות. בין הספרים שתורגמו לעברית : העבד, האחוזה, הנחלה, שושה, שונאים סיפור אהבה, עושה הנפלאות מלובלין ועוד… את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אימו בת-שבע שנספתה בשואה. הוא נפטר במיאמי ,פלורידה ב-בשנת 1991 בגיל 89.לאחר מותו במיאמי החליטו לקרוא לשדרה על שמו

בנו של בשביס, ישראל זמיר ז"ל, נלחם שנים ארוכות על מנת להנציח את שם אביו ולבסוף, נחנך רחוב על שם בשביס זינגר בשכונת הגוש הגדול, תל אביב. זמיר, היה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר" וכתב את ההצגה "הנאהבים והנעימים".

בשביס היה פורץ דרך לא רק בכתיבתו הנועזת אלא גם בהשקפותיו. בגיל 60 בחר להיות צמחוני מתוך אידאולוגיה. וכך אמר-"מה הם יודעים – כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו – על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."

ראיון עם השחקן ידידיה ויטל המגלם את זיסל -הדמות הראשית בהצגה

ידידיה ויטל ( בן 37) שחקן תיאטרון בית לסין משנת 2008 וכוכב במיגוון סדרות טלוויזיה מצליחות.

מה שלומך בימים אלה?
"הכל בסדר, אני לפני הצגת בוקר בראשון לציון, עם הקהל המהמם שלכם ואני כבר אחרי שתי הצגות.

 כן, הייתי בהצגה ביום חמישי .הייתה אכן הצגה עוצמתית ומיוחדת במינה.
"תודה רבה, איזה כיף."

 איך היה לך להיכנס לתפקיד של בחור ישיבה חרדי כמו זיסל ?
"אני משחק בתיאטרון בית לסין כבר משנת 2008 ואכן התיאטרון הזה זימן לי לא מעט הזדמנויות מדהימות, עם תפקידים משמעותיים.

אבל, אני באמת מרגיש שהתפקיד הזה ב'הנאהבים והנעימים', בלי תחרות זה התפקיד הכי מאתגר, מרגש, ובו בזמן התפקיד שהכי מתאים לי ולכן, אני מאוד מתרגש כל יום מהדבר הזה.

זה תפקיד כל כך גדול ועוצמתי ועם זאת כשעבדתי עליו הרגשתי שבקושי הייתי צריך לעבוד, שהוא נובע ממני כמו מים מתוך מעיין; מכיוון שכל מה שעולה מתוכו, אלו דברים שקשורים בדברים שאני עובר, בעבר או בהווה שלי.

אני מרגיש שהבנתי את זיסל מהשנייה הראשונה – הגוף שלי, הנשמה שלי הבינה את מה שמתחולל בנפשו .את הטוטאליות שלו במסע של אל האהבה שלו, שהיא בעצם גם הזהות שלו, זהו מסע שאני עושה כל חיי ובשבילי זה פשוט אידיאלי, מסעיר ודורש המון תעצומות, ועם זאת גם בעצם קל וזה אכן, תענוג גדול."

 וההצגה הזאת חשובה ואכן יש לה מסר.
"יצירת אומנות היא יצירת אומנות, סיפור הוא סיפור. וכשאני עולה על הבמה, אני רוצה להעביר את הקהל, דרך מסע רגשי, שהוא יעבד את הסיפור, ואז אם הוא יגיע לתובנות חדשות על החיים, אז זה הופך להיות חשוב בדיעבד.

כשאומרים על משהו 'זה נורא חשוב, איזה יופי', זה לכוון את היצירה למרחבים דידקטיים כאלה, שהם פחות מעניינים.

אני חושב שהיצירה הזאת היא מאוד, מיוחדת. הסיפור שעליו מבוססת ההצגה הוא סיפור שכתב בשביס זינגר שהקדים את זמנו.  בסיפוריו בשביס, תמיד נהג לתאר  את העיירה היהודית בפולין והציג בפני הקוראים את הפשיעה ,את העיקום האנושי, את היצרים האפלים, את כל מה שמוזר ושונה, שהוא מרכיב הרבה מהחיים שלנו.

בסיפור  "השניים", סיפור קצר מאוד, שמספר על שני תלמידי ישיבה צעירים, עילויים, שני גאונים בתורה, שהקשר ביניהם מסתבך קצת יותר ממה שהם דמיינו. והסיפור הזה הוא מאוד מאוד מוזר ואפל. מוטי לרנר וישראל זמיר, זכרונו לברכה, עיבדו את הסיפור למחזה  בתחילת שנות האלפיים והפכו אותו לסיפור בהחלט יותר רומנטי, זאת אומרת יותר סיפור אהבה, מאשר מה שהסיפור של בשביס עצמו התכוון להיות במקור.

הסיפור נגמר בציטוט "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" וכך אנחנו מבינים מה הייתה מערכת היחסים בין השניים. איך זה בא לידי ביטוי בהצגה?
בהצגה אין לנו את ההתייחסות הזאת שבעצם זה המשפט שכתוב על המצבה שלהם. אבל כן, הוא מספר על שניהם עם הקשר החזק שלהם. כמובן שמשתמע מתוך זה שהם בני זוג, כי הם גרים ביחד. זיסל הרי מתחפש לאישה בלית ברירה, רק כדי להיטמע בחברה וכדי שיוכלו לחיות ביחד. ברור שכל זה קורה מתוך האהבה שלהם, אבל הוא לא מתאר את האהבה הזאת. אולי יצחק בשביס זינגר כגבר הטרוסקסואל,  לא התיימר להיכנס לתוך נבכי הנשמה של שני גברים הומו סקסואליים. הוא כותב על זה קצת כמתבונן מהצד, כמספר סיפורים. בעיניי זה הקסם שלו, באמת שזה הקסם שלו. זאת היכולת להיות מתבונן ולתאר דרך עיניו בלי להתיימר להיכנס ללב של כל גיבור, אבל לתאר את נימי הנימים שלו בהסתכלות מאוד מעמיקה.

כשמוטי לרנר עיבד ביחד עם ישראל זמיר את זה למחזה…זה הפך להיות בעצם LOVE STORY .הם לקחו סיפור והניחו אותו על מבנה דרמטי עם החוקים הדרמטיים של סיפור אהבה.

מה שעידו רוזנברג, הבמאי של ההפקה הנוכחית עשה, זה שהוא לקח את זה, אני חושב עוד חמישה צעדים אל תוך היצר, הרגש, וה- LOVE STORY ממה שאפילו העיבוד עשה. כשחנן שניר ביים את זה בתחילת שנות האלפיים זה היה אחר לחלוטין.

באמת?
כן, ראיתי את זה כנער, הפקה מאוד יפה. גם חנן שניר, אולי גם הוא כגבר הטרוסקסואל, שביים שני שחקנים הטרוסקסואליים… כאילו זו גם תקופה אחרת, הוא גם בחר להתייחס לזה כאל עדיין איזו מן התבוננות על מקרה אנושי, על יצרים אולי בעומק הלב, אולי גם אפלים, משהו מעוד מעורבב.

עידו וגם אנחנו, השחקנים, ידענו שיש לנו פה יהלום שאותו אנחנו רוצים להגיש לקהל. להגיד ממקום אחר, ואולי גם בשנת  2020/21: כן, הנה יש פה שני נערים הומואים! יש דבר כזה, זה דבר מולד, זה דבר זהותי, יש פה אהבה גדולה ויפה וחזקה מכל דבר אחר! בתוך החברה הזו שלא מאפשרת לזה מקום, הם פשוט עושים הכל, כי אם הם לא יעשו את זה הם פשוט לא יהיו. זה מה שאני חושב לגבי זיסל, אם הוא לא יעשה את מה שהוא עושה, הוא לא יכול לחיות, כשאתה מבין מה הזהות שלך, לוותר עליה זה כמו למות.

ואוו, משפט חזק.
כן אתה יכול ללכת קדימה וגם להסתכן במוות. זה בסופו של דבר כפי שרואים בסוף המחזה, שיש לו סוף טרגי, שהוא מוות כפול של שני הנערים האלה. זה באמת סיפור גדול מהחיים, זה ממש רומיאו ויוליה יהודי בשטייטל. מבחינתי, לשחק את זה, זה בהרבה רגעים כמו לשחק טרגדיה יוונית או טרגדיה שייקספירית. זה לא פחות מזה בשום צורה.

כשהבנתי את זה ,הרגשתי שאני מצליח להתמסר לעוצמות האלה ושההצגה מתחילה לקרות כי זה ממש זה. הניסיון להפוך את זה לקטן או טלוויזיוני לא עובד, זה -גדול מהחיים!

יש כאלה שרואים את ההצגה ואומרים: וואו זה מאוד מאוד דרמטי. יש פה איזו, כמעט מלודרמה. אבל אני לא חושב שהאנשים האלה יגידו את זה כשהם הולכים להפקת "רומיאו ויוליה". כי אנחנו רגילים לחשוב: "אה הנה רומיאו ויוליה זה מיתוס על אהבה בלתי אפשרית שהיא מעל הכל. חיים ומוות מוטלים על הכף בכל רגע". כל זה נכון לגבי הסיפור הזה, לדעתי. אני מתייחס לזיסל ועזריאל, שני תלמידי ישיבה מהשטייטל כמו לרומיאו ויוליה לכל דבר.

 לגמרי, אני חייבת לציין שהמוזיקה בהצגה מאוד עוצמתית
”תשמעי, זו הצגה שהמוסיקה והמחול בתוכה, שני אלמנטים שמאוד מקשטים אותה ותומכים בה, הם לחלוטין חלק משמעותי בתוך המסע שלה.

תומר יפרח כוריאוגרף צעיר ובאמת גאון, עשה פה משהו שלא קורה הרבה בתיאטרון הרפרטוארי. הוא הביא ארבעה רקדנים שהם יוצאי להקות פופ מחול מודרניות, הקטעים ברמה הכי גבוהה. זה לא רקדני מחזמר כאלה של תיאטרון, שבדרך כלל אנחנו פוגשים בדרך כלל בתיאטרון. יש פה קטעי מחול שהם פשוט מחול לכל דבר. אפשר ללכת לראות את זה גם בלהקת בת -שבע ולהקת המחול הקיבוצית, זאת אומרת זה אותה רמה.

וזה לא היה בהפקה הקודמת?!
"בכלל לא! עידו רוזנברג הבמאי  ותומר יפרח הכוריאוגרף הביאו לקטעי המחול את ה- LOVE PASSION הציבורי, את כל היצרים ואת כל הצדדים הפנימיים שהם לא יכולים לבטא במילים או במעשים. הם עושים את זה בצורה של ריקוד, וזה כל כך יפהפה ושונה בנוף של תיאטרון בישראל, אני בעצמי משחק בתיאטרון, אני רואה המון תיאטרון, לא ראיתי דבר כזה עדיין. גם ברמה הזאת, זה נורא כיף לקחת חלק בהפקה כזאת שיש בה תעוזה. "

כמה זמן ההצגה על הבמות?
"עבדנו על ההצגה רגע לפני שפרצה מגפת הקורונה בעולם או תוך כדי אפשר להגיד. ההצגה הראשונה שלנו, הצגת הבכורה הייתה ב-14 במרץ 2020. עברנו שבוע טכני, שהם שבעת הימים האחרונים של החזרות בהם השחקנים עובדים על הבמה. אני לא שמתי לב כי הייתי בתוך חדר החזרות. אבל, בחוץ כבר כולם באמת פחדו מהנגיף. אני פשוט לא שמעתי חדשות, הייתי מרוכז כל כולי בעבודה, אני פשוט לא האמנתי, לא הבנתי מה קורה. ב-14 במרץ, היו שתי הצגות באותו יום,  שהיו מכורות מראש, לא היה מקום אחד ריק באולם של תיאטרון בית -לסין בתל אביב. אבל, כשהגיע השבוע הטכני לסיומו, כבר אף אחד לא הגיע. וכך יצא ששתי ההצגות האלה הפכו להיות שתי חזרות גנרליות. עשינו אותן מול קהל של עשרים ומשהו איש בכל הופעה, שזה כלום.

למחרת, ראש הממשלה לשעבר הכריז על איסור התקבצות של יותר מעשרה אנשים באותו חלל. מה שהוציא אותנו לחופשה, וכעבור יומיים כל ישראל הייתה בסגר. אז למעשה הצלחנו להביא את ההצגה לכדי שלמות רגע לפני שנסגרו הדלתות של הקורונה על האף שלנו. ואז היינו שנה ושלושה חודשים בבית. "

איך זה היה עבורך?
"זה היה… בדיעבד, אני מבין כמה זה היה משמעותי וקשה. יש לי ילדה עכשיו עוד מעט בת שלוש, אז עוד לא בת שנתיים, אז .. התמסרתי להיות עם הילדה. הייתי בבית, סיפרתי לעצמי שזה הגורל, שזה מה שצריך לקרות עכשיו, שאני צריך לגדל את הילדה שלי בבית. אני נהניתי מזה מאוד, אני מרגיש שהרווחתי מזה המון דברים. אבל בדיעבד אני מבין שזו הייתה חתיכת מכה,  בעיקר עבור מי שרגיל לשחק . אני בן שלושים ושבע היום, אני משחק על במות מגיל מאוד צעיר, אבל לשחק על במה מבחינתי זה אספקט מאוד זהותי. כשאני לא משחק על במה אני קצת לא יודע כבר מי אני כי זה מה שאני מכיר את עצמי עושה תמיד. אז לקחו את זה ממני ובדיעבד אני קולט שזו הייתה מכה.

מכה קשה. אבל, לחזור היה פשוט תענוג. אנחנו כבר מחודש יוני על הבמות, הקהל מגיב באהבה אדירה, האולמות בבית לסין מלאים, כבר הצגנו בירושלים ועכשיו בראשון -לציון אצלכם. כיף ככה להרגיש את הקהל הלא תל אביבי, נגיד את זה כך. זה פשוט … באמת תחושה של זכות גדולה. "

מגיע גם קהל צעיר לתל אביב?
"בתור מי שמשחק 12 שנים בתיאטרון בית לסין, אני יכול להגיד שמעולם לא ראיתי ריכוז כה גבוה של קהל צעיר בהצגה. חד משמעית אני אומר לך. אני הייתי בקבוצת הצעירים של התיאטרון, אז הצגנו  עיבוד ל'משאלה אחת ימינה' עם גיבורים מאוד צעירים. עדיין, לא ראיתי כמות כזאת של צעירים בקהל כמו עכשיו ב'הנאהבים והנעימים'.

איך אתה מסביר את זה?
" אני לא יודע להסביר את זה, אני לא יודע. אני יכול להגיד שבתל אביב כבר הקהל הגאה, הלהט"בים, ששומעים על ההצגה פשוט מגיעים וקונים כרטיס, הרבה אנשים, גם צעירים, שכנראה אין להם מנוי לבית לסין . אבל קהילת הלהט"בים כבר נוהרת לראות את ההצגה הזאת, וזה ממלא את האולם באיזו שהיא מידה בקהל צעיר. כנראה שמועות טובות עוברות מפה לאוזן, כמו שקורה בתיאטרון.

אין דבר שמביא קהל יותר מאשר הצגה טובה. זה אני כבר מבין מהשנים שאני בתיאטרון. לא שחקנים מפורסמים, לא כוכבים, לא שום דבר, זה לא משנה. על הנייר אתה אומר: זאת  הצגה עם שם גדול -הקהל יבוא. הקהל בא לשתי הצגות, אם ההצגה לא טובה הקהל לא יבוא."

קיבלת תגובות קיבלת מהקהילה הלהט"בית על ההצגה?
" המון, המון המון המון! בעיקר תגובות נרגשות. את יודעת, זאת הצגה בסופו של דבר, על יציאה מהארון ועל לחימה על האמת שלך. אני חושב שכמעט כל מי שהוא חבר בקהילה מזדהה איתו. אני מקבל המון תגובות כאלה. יש לא מעט קהל של להט"בים דתיים שמגיעים להצגה. שמאוד מאוד מתרגשים או גם הרבה פעמים, לפעמים הם גם מתאכזבים. אני מאמין שכשמישהו בא ואומר "ואוו", הרי ההצגה שלנו היא על הומואים דתיים, אז כשהומו דתי מגיע להצגה הוא מצפה לראות את עצמו מונח על הבמה אחד לאחד. אני חושב שכשאתה מגיע לצפות ביצירת אומנות עם ציפייה לראות מראה מדויקת של עצמך אתה תמיד תהיה מאוכזב. אז לפעמים הקהל מחפש משהו שהוא לא תמיד מוצא, אבל הוא רגוע מאוד ומאוד מתרגש. דיברתי עם דתיים דתל"שים, הומואים ולסביות שהגיעו להצגה ועמדו מולי ברעד פיזי בגוף. אם משהו בשביל מישהו אחד זה רק מרגש, בשבילם הוא כמעט מרגש מדי. כי בואי נודה, גם ב-20/21, כשלהט"ב הוא כבר דבר מוכר, יש משפחות חדשות מכל עבר, עדיין בחברה הדתית זה נושא בוער וחם, וכנראה הכי מדובר כרגע. הדתיים הלאומיים, כיפות סרוגות, אני חושב שבראש שלהם, באג'נדה שלהם כרגע זה העניין הזה. כי זה כבר לא דבר שפשוט אפשר לאסור. הם כבר מבינים את זה. הם מאוד מאוד מתעסקים ב- 'אוקיי, אז מה, איך עושים את זה?'. אני חושב שאיך שמניחים את הלהט"ב בתוך החברה הדתית כדבר שהוא עדיין חלק מהחברה הדתית אבל לא מוקצה זה דבר שהחברה הדתית נוהגת מאוד להתעסק איתו.

אתה חושב שיש יותר קבלה היום במגזר הדתי או שפחות?
" אני לא יכול להגיד לך, אני יכול להגיד לך רק מה אני מרגיש. אני מרגיש שיש… אנשים בחברה החרדית שזה מוקצה מוחלט עבורם, זאת תחושת הבטן שלי או מה שאני משער, אני לא חותם על זה. אני חושב שהחברה הדתית לאומית מנהלת עם זה דיאלוג. ובסוף איפה שיש הרבה דיאלוג יש גם הקצנה של אנטי. אבל בגדול  אני חושב שיש יותר ויותר קבלה. אני מכיר לא מעט אנשים שהם הומואים , חובשי כיפה ביום יום, שומרי שבת, שהולכים לבית כנסת כל יום, אנשים שמשמרים את הזהות הדתית שלהם, מקימים משפחה עם מי שהם אוהבים. זה דבר שאי אפשר לעשות אחרת, מי שחושב שאפשר לעשות את זה אחרת הוא מחזיק בטעות אדירה. כי להקים משפחה בלי אהבה זה מתכון להרס ולעצב ולכאב ולמחלות. לא רק למי שמקים את המשפחה, אלא גם למי שנולד לתוכה. בגלל זה אני חושב שמתחילים להבין את זה גם בחברה הדתית, כן. "

תמיד ידעת שאתה רוצה להיות שחקן?
"תמיד רציתי להיות שחקן. זו קלישאה, אבל זה נכון. בגיל עשר ראיתי את המחזמר "הקוסם" בכיכובה של מיכל ינאי. זה הפך את עולמי, ריגש אותי. לא רק כי התאהבתי במיכל ינאי, אלא גם באמת המעשה התיאטרלי הפך את עולמי וממש הרגשתי שאני רוצה להיות שם. אז כן, זה משהו שכבר התרחש אצלי בגיל עשר והוא לא כל כך עבר עדיין."

וואו, אני יכולה להגיד לך שגם אני הערצתי אותה בילדותי ברמות שקשה לי לתאר,..
" אז כן, אנחנו הדור. זה מאוד משעשע כי מאז כמובן כבר עבדתי איתה, צילמתי איתה סדרה, עשיתי איתה "מותק של פסטיבל" בחנוכה. זאת אומרת, היא ממש כבר קולגה וחברה.

במסגרת התחקיר שלי על ההצגה ,זכיתי, לאחר חיפושים רבים, למצוא את הסיפור "השניים" מאת בשביס זינגר, בספר "ינטל בחור הישיבה וסיפורים אחרים" שהזמנתי מחנות יד שנייה. נוכחתי לגלות שבשביס מזכיר כמעט בכל סיפוריו את "עוגת הלייקעך " המסורתית בהקשר של אירועים כמו חתונות, בריתות, אירוסין ואפילו לוויות.

הסקרנות הובילה אותי לחפש אחר מתכון וזה גרם לי להיזכר בסבתי ז'ני עליה השלום שהורישה לי את סיר הפלא שלה, אותו רתמתי למשימת האפייה. והרי לפניכם התוצאה והמתכון:

מתכון לעוגת לייקעך

חומרים:

6 ביצים

שקית סוכר וניל

חצי כוס סוכר

גרידת לימון

כוס קמח

ניתן להוסיף – פרג, צימוקים, אגוזי פקאן ,שוקולד צ'יפס

אופן ההכנה:

מחממים תנור ל-180 מעלות

מקציפים חלבונים עד לקבלת קצב יציב ותוך כדי ערבוב מוסיפים סוכר וסוכר וניל

יוצקים לתערובת את יתר החלמונים ומקפלים בעדינות.

יוצקים את התערובת לתבנית משומנת או לסיר פלא  ומכניסים לתנור

בתיאבון!

הסיפור הקצר "תפוחים מן המדבר", אשר על שמו קרוי  גם הספר, עובד למחזה על ידי ליברכט ועלה לראשונה לבמה בבימויו של עודד קוטלר בשנת 2005. בהפקה זו כיכבו בין היתר השחקנים ליאורה ריבלין ועמוס לביא. בשנת 2015 עלה לאקרנים סרט המבוסס על הסיפור בכיכובם של מורן רוזנבלט ,שלומי קוריאט, ריימונד אמסלם, עירית קפלן ואלישע בנאי. לאחר מכן עלתה בערוץ "כאן 11"  גירסה מורחבת של הסרט (מיני סידרה). בשנת 2022 עלה בתיאטרון "בית לסין "המחזה והגיע גם אלינו להיכל התרבות ראשון לציון. בכיכובם של השחקנים תיקי דיין, גל אמיתי ועוד.

שאלתי את ליברכט איך היא מסבירה את הצלחתו של הסיפור? " קשה להסביר הצלחות. בדרך כלל אין תחושה כזאת בשעת מעשה, כך שכל קבלה היא הפתעה. נראה שהסיפור נוגע בעצב חשוף, אולי ההתנגשות בין שמרנות לבין שינוי. במקרה הזה יש לייחס את הקבלה ללשון המיוחדת שהיא, כנראה, די מדויקת".

סביון ליברכט
הסופרת והמחזאית סביון ליברכט נולדה בשנת  1948 במינכן שבגרמניה, בת לניצולי שואה.  בשנת 1950 עלתה לישראל עם משפחתה. את נעוריה העבירה בלונדון, שם למדה תסכיתים, כתיבת תסריטאית וצפתה במחזות תיאטרון רבים. בהמשך דרכה למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א ועבדה כעיתונאית בירחון "את". ב – 1986 הוציאה את קובץ סיפוריה הראשון "תפוחים מן המדבר". ליברכט זכתה במגוון פרסים, ביניהם: פרס אלתרמן על קובץ הסיפורים  "תפוחים מן המדבר", פרס אקו"ם על התסריט "כידונים ואורכידאות" ופרס מחזאית השנה על "סינית אני מדברת אליך" ועוד. כמו כן זכתה בפרסים בינלאומיים: פרס אמיליה ופרס ויצ"ו האיטלקי על "נשים מתוך קטלוג", וכן פרס אמפלי ופרס ויצ"ו האיטלקי על "מקום טוב ללילה".
"וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם, לֵאמֹר: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" מתוך ספר בראשית פרק ב פסוקים ט"ז-י"ז

סיפור המחזה
ההצגה עוסקת בדינמיקה המורכבת של משפחה דתית שמרנית. הבת רבקה היא נערה יצירתית וסקרנית שרוצה לחוות את החיים במלואם. היא אוהבת לרקוד ואביה אוסר עליה לעשות זאת. אט אט היא מגלה את "הפירות האסורים" שלעולם החילוני יש להציע.
בהצגה אנו נחשפים לסצנות של אלימות מצד האב כלפי ביתו שבאות לידי ביטוי באיסור יציאה מהבית על ידי נעילתה בחדרה, איסור על שמיעת מוסיקה וריקוד. האב מפעיל לחץ מסיבי על ביתו להתחתן עם אדם מבוגר ממנה. אדם, שהוא מנסה לשדך לה. הוא מצהיר בפניה שהוא מתכוון להזמין את אותו אדם לסעודת שבת, על אף התנגדותה הנחרצת. בעקבות כל המאורעות הללו גוברת בה תחושת המחנק והיא נאלצת לברוח מהבית. היא נוסעת להתגורר בקיבוץ בדרום הארץ. שם היא פוגשת בבחור חילוני צעיר, מתאהבת בו והם הופכים להיות בני זוג. כשאימה באה לבקרה בקיבוץ היא פוגשת נערה עם חזות שונה לחלוטין מזו שהכירה. הצמה המפורסמת שאיפיינה אותה נעלמה לטובת תספורת קצוצה והחצאית המסורתית הוחלפה במכנסים קצרים ובסנדלים.

אלימות
כשאומרים את המילה אלימות לרובנו קופצות לראש אסוציאציות של אלימות פיזית: דחיפה, מכה, בעיטה, אך לאלימות פנים רבות. אלימות כלכלית בה אדם אחד שולט על העניינים הכספיים של האדם האחר, אלימות רגשית שמכוונת אל נפשו של הקורבן וגורמת לו להרגיש שהוא חסר ערך, שהוא חלש ולא  שווה. אלימות זו יכולה לבוא לידי ביטוי באמירת ביקורת, שליטה, במילים 'מקטינות', בידוד חברתי, התנשאות וציניות. אלימות זו היא הקשה ביותר לזיהוי ולפעמים מכונה "אלימות שקופה".

ריאיון עם הסופרת
בעיבודים השונים שנעשו לקולנוע ולבמה הרחיבו והתעמקו בדמותו של האב בעוד שבסיפור דמותו נמצאת ברקע ולקחו את דמות האב למקום של גבר אלים, גבר מתעלל ושולט. האם לזה התכוונת כשכתבת את הסיפור?
"כיוון שאני כתבתי את המחזה, עליו נשענו הסידרה והסרט וכיוון שהייתי גם שותפה לכתיבת האחרונים, הרשיתי לעצמי להעמיק את מה שנרמז בסיפור. בסיפור-שכל כולו שישה עמודים-אנחנו יודעים מעט מאוד על האב. במחזה שנכתב עשרים שנה אחרי הסיפור- האב ולא ויקטוריה האם ונוסע לקיבוץ כדי להחזיר את הבת הביתה, לירושלים."

מה הקשר שלך לדת? ומדוע בחרת לכתוב על נערה חרדית שיוצאת בשאלה?
" לא גדלתי בבית דתי, אבל ברור לי שסבי, שאותו לא הכרתי, היה איש דתי. יש לי הערכה לאנשים בעלי אמונה ומעט הערכה למוסדות הדתיים. מדוע בחרתי לכתוב את הסיפור הזה? זאת אחת השאלות שהתשובה לה היא 'אינני יודעת'".

מה המסר של הסיפור מבחינתך?
" מסר היא מילה לא רלוונטית. הסיפור מתאר מצב מסוים והקורא מבין את הדבר ומעניק לה משמעות. לפעמים שני קוראים יבינו אותו או אספקטים שלו-אחרת."

מה דעתך על מצב האלימות נגד נשים בשנת 2022? האם יש לדעתך צורך ביום האישה והאם יש לו משמעות עבורך?
" על הנושא הזה נכתבו עבודות דוקטורט, כך שכל ניסיון שלי לענות ייכשל. אני מאמינה גדולה בחינוך. צריך לחנך ילדות וילדים מגיל צעיר. יום האישה במציאות הנוכחית נחוץ. אולי במציאות אחרת, שבה נראה את פירות החינוך שציינתי קודם, הוא יהיה מיותר."

מה את מעדיפה לכתוב סיפורים קצרים או רומנים ארוכים?
"אני כנראה כותבת של סיפורים קצרים. גם חלק מהרומנים שכתבתי הם בעצם, סיפורים קצרים…"

מי הסופרת האהובה עלייך? מהי בשבילך אישה עוצמתית? האם הרגשת פעם שקשה להיות אישה במקצוע שלך?
"הסופרת האהובה עליי היא דורית לסינג, שנולדה ברודזיה שבאפריקה (זימבבואה היום) והגיעה ללונדון בגיל 30. הספר הראשון שלה שקראתי נקרא "העשב המזמר" ואמרתי לעצמי: "כך אני רוצה לכתוב". אח"כ קראתי ספרים נוספים שלה שהשפיעו עליי."
אישה עוצמתית (ואיש עוצמתי) מגייסת את יכולותיה להשיג את המטרות שהציבה לעצמה, מבלי לדרוס אחרים בדרך.לא קשה להיות אישה במקצוע שלא כמו בימים עברו. אישה צריכה לכתוב ספר טוב או מחזה טוב.
בסיפור "תפוחים מן המדבר" רבקה משתחררת מכבלי הדת ומוציאה את עצמה לחופשי ועל הדרך מביאה משב רוח רענן לחייה של אימה. כתבת את זה ממקום של פמיניזם? בביקורת על מעמד האישה במגזר הדתי?
אני לא חושבת שרבקה "משתחררת מכבלי הדת", אולי "משתחררת מכבלי החברה הדתית". היא מוצאת לעצמה את המקום שבו היא יכולה להביא עצמה לידי ביטוי והיא בוחרת. מהבחינה הזאת זה סיפור פמיניסטי. הוא מתאר שלוש נשים שכל אחת עושה צעד גדול יותר לכיוון עצמה. האחת מורדת בתוך החברה הקיימת: היא בוחרת לא להינשא ולא ללדת, אך נשארת בגבולות החברה הישנה. האחרת ממרה את פי בעלה והשלישית בוחרת לעזוב את השכונה פיסית ולעבור למקום אחר ולבחור את בן זוגה בעצמה."

יצירות נוספות של הסופרת
"תפוחים מן המדבר" היא לא היצירה היחידה של ליברכט שעובדה לבמת התיאטרון, יצירות נוספות שלה הפכו למחזות וביניהן "סוסים על כביש גהה", "הבנאליות של האהבה" ו"סינית אני מדברת אליך".
מספריה- "צריך סוף לסיפור אהבה", "איש ואישה ואיש", "נשים מתוך קטלוג", "קאנון אנושי", "מקום טוב ללילה", "הנשים של אבא", "פנינים לאור היום", "השושבין" ועוד..
תסריטיה לטלוויזיה- "שם נרדף", "האסיסטנט של אלוהים", "כידונים ואורכידאות", "דשאים סגולים", "הילד של דיאנה", "אמא של ולנטינה".

את הכוכבת הבאה אין צורך להציג. היה לה קול "אלט" גדול, תנועות ידיים ייחודיות, שמלות צבעוניות מסורתיות, קריירה בינלאומית ועגילי דמאר.

״הזמרת מתימן, שושנת הארגמן״ ("עגילי דמאר" – מילים: דודו ברק, לחן: יאיר קלינגר).

שושנה דמארי האחת והיחידה, האישה קטנת הקומה, בעלת הכריזמה והקול הגדול; מגיחה שוב אל חיינו 15 שנים לאחר לכתה בהצגה חדשה "אור" מבית התיאטרון העברי ובסרט  דוקומנטרי חדש בשם "המלכה שושנה".

ההצגה "אור" שליתר דיוק ניתן לכנותה "מחזה מוזיקלי" מבוימת על ידי גדי צדקה – מנהל התיאטרון העברי שהיה אחראי גם על כתיבתה.

שאלתי את  המוזיקאי, המלחין והיוצר, גיל שוחט, (מנהלה המוזיקאלי של "אור") מה ההבדל בין מחזמר למחזה מוזיקלי.
" 'אור' הינו מחזה מוזיקלי, הוא לא נחשב מחזמר בהגדרה. מחזמר זו יצירה שנכתבת מראש כיצירה מוזיקלית על ידי המלחין. באופרה ישנו מונח שנקרא "ליברטו" שזהו טקסט שירי של יצירה דרמתית מוסיקלית. ב'אור' מדובר במחזה שנכתב על ידי גדי צדקה ,שבו משולבות יצירותיה של שושנה" .

"צריך לצלצל פעמיים/צריך לחכות רגע קט ואז נפתחות הדלתיים/ואז נפגשים במבט" (נתן אלתרמן/משה וילנסקי)
דמארי נולדה בשם שודיה בשנת 1923 בתימן, בעיר בשאר שבמחוז דמאר ועלתה לארץ עם הוריה וארבעת אחיה הגדולים בשנת 1924. הם התגוררו  בשכונת שיכון המזרח בראשון-לציון. היא למדה בבית ספר היסודי העברי הראשון, "חביב".

בגיל 12 עזבה דמארי את העיר ועברה לגור בתל-אביב. תל-אביב של פעם כמו היום הייתה שוקקת תרבות. בשנת 1944 הוקם בה תיאטרון חלוצי קטן בשם ״לי לה לו״ ודמארי הגיעה אליו לאחר ששיחקה ושרה מספר שנים בסטודיו שולמית (שם הכירה את בעלה שלמה בושמי ,שלימים הפך גם למנהלה האישי). בתיאטרון ״לי לה לו״ הכירה את אלתרמן, וילנסקי וזעירא, שבהמשך הקריירה שלה  יכתבו וילחינו את מרבית שיריה. היא הופיעה בפני חיילים בשנותיה הראשונות של המדינה והפכה לזמרת מאוד מושמעת בזכות השיר "כלניות", הופיעה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם וזכתה בתואר  כלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי בשנת 1988.

"לכל אדם יש זיכרונות כספר/יומן חרוט על לוח לב שותק" (יחיאל מוהר/משה וילנסקי)
בימים אלה תוכלו גם לצפות בבתי הקולנוע הקטנים ברחבי הארץ בסרט דוקומנטרי חדש על חייה ופועלה של דמארי בשם ״המלכה שושנה״ אשר כתבו וביימו קובי פראג׳, מוריס בן מיור ושאולי מלמד. הסרט מציג בפני הצופים קטעי ארכיון מרגשים, כמו ראיונות נדירים עם דמארי ועם מוזיקאים שעבדו במחיצתה, מכתבים שכתבו לה ביתה ובעלה ז"ל בזמן ששהתה במסע הופעות ברחבי העולם ועוד..

סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת בשכונת שכון המזרח, בראשון-לציון בה בילתה את שנות ילדותה..

הלכתי לצפות בסרט ב"סינמטק-תל אביב"  ויצאתי מוצפת מהעוצמות של קולה המהדהד ומסיפור חייה הטעון , שהיו בו תהפוכות רבות ופערים גדולים בין ההצלחה המסחררת לבין הבדידות שחוותה בערוב ימיה.

שאלתי את במאי  הסרט קובי פראג' מאין משיגים כל כך הרבה קטעי ארכיון ?
"קודם  כל מעיזבונה. היא ובעלה נהגו לשמור קטעי עיתונות וגם חלק מההקלטות. בנוסף מארכיונים כלליים בארץ וגם בחו"ל. היא סוקרה לאורך כל השנים ויש תיעוד של כל החומרים הללו".

• • בשנת 2019 הועבר עיזבונה למוזיאון ראשון לציון . בשנת 2023 יציינו 100 שנה להולדתה ובמוזיאון עתידה להתקיים תערוכה מפוארת לזכרה.

קובי פראג' הוא בן למשפחת הצלמים המפורסמת שעלתה מעיראק והקימה בשנת 1957 את הסטודיו המפורסם והחלוצי "פוטו פראג'" .

"דודו של אבי, הבמאי נורי חביב זכרונו לברכה ,עשה את סרט הקולנוע הצבעוני הישראלי הראשון 'באין מולדת' וכן הוא היה ציוני נלהב שברח מעיראק לפרס ואז עלה לארץ בשנות ה-50. בשנות החמישים היתה עשייה אך לא הייתה תעשייה והתחילו לעשות סרט אחד או שניים כחול- לבן והוא רצה להראות לעולם שבישראל אפשר גם לעשות סרט בצבעים וליהק את שושנה דמארי כי היא הייתה הדבר האולטימטיבי הבא. הסרט גם עסק בנרטיב של עולי תימן. הוא סיפר את סיפור העלייה של עולי תימן בתסריט של יאיר בורלא ובשנת 1956 יצא הסרט לאקרנים".

• • הסרט "המלכה שושנה" יעלה בשני חלקים בהוט – 8 בתחילת שנת 2022.

"היה היו לפני שנים שני שושנים/שני שושנים" יעקב אורלנד/מרדכי זעירא)

גיל שוחט מספר לי בהתלהבות רבה על הקשר המיוחד שלו לעיר ראשון לציון:

"ראשון היא עיר מיוחדת עבורי, בה התחלתי את הקריירה שלי. הייתי באולם מרגע שהוא הוקם והכרתי את מאיר ניצן ואת מנדי רודן מורי ורבי וגם את אהוד גרוס שהיה המנהל הראשון  של ההיכל, שהיה מפקדי בצבא. אני מאוד קשור לראשון-לציון".

איך הייתה החוויה לעבוד על ההצגה "אור"?
"כשקיבלתי את ההזמנה מגדי צדקה מאוד התרגשתי מכיוון שכל חיי אהבתי גם את הקול וגם את השירים של שושנה דמארי והרגשתי שיש לי מה לתרום ,כי ניתנה לי האפשרות לתזמר את השירים האלה. זאת אומרת לבצע אותם עם אנסבל חי, בניגוד למה שקורה בדרך כלל בתיאטרון (שיש בו כל מיני הקלטות או שיש אנסמבלים קטנים ). כאן יש אנסמבל חי או תזמורת .

והדבר השני זה שגם ניתנה לי האפשרות להשיג מגדי צדקה מנהל התיאטרון את קרן הדר ולמצוא לה תפקיד שהפך להיות מאוד משמעותי (קרן הדר שמשחקת את נאוה בושמי הבת של שושנה דמארי). קרן מחזיקה את התפקיד מאוד יפה והיא הדמות שבעצם יצרה את הדרמה הגדולה בחיים שלה".

מה היה כל כך מיוחד במוזיקה שלה ובקולה?
"שושנה הייתה פורצת דרך. היא הייתה תופעה חברתית לא פחות מאשר מוזיקלית. היא הייתה מאוד ייחודית לפסקול הישראלי והציעה איכות משלה. היא הסתמכה על המוזיקה הערבית הקלאסית אבל מכיוון שהיא כן עבדה בנושאים פופולריים אז היא לא הייתה צריכה לגעת בה כי היא דרשה קהלים רחבים שלא היו לה. המוזיקה בישראל הייתה באופן קטגורי מוזיקה מערבית באותן שנים. המוזיקה המזרחית או שלא הייתה או שהייתה מאוד בשוליים. היא שרה שירים מערביים והביאה את הקולה שלה. המלחינים כתבו עבורה ונכנסו קצת לאווירה כזאת מזרחית. כל השילוב הזה היה נורא מעניין.

בהופעה שלה היה איזון כי היא הייתה ילדה תימנייה עם עגילים גדולים והיו לה ח' ו-ע'  כששרה  גם שירים מערביים. היה לה קול 'אלט' נשי נמוך  שנחשב לקול יותר נדיר ויותר עמוק. בעולם האופרה יותר פשוט למצוא 'סופראניות' גבוהות מאשר זמרות אלט. סוד הצבע היפה של הקולה שלה הוא קול נמוך, עמוק עגול שלא דמה לאף זמרת אחרת שהייתה  בארץ באותה תקופה. מדהים שהיא הצליחה להפיק קול כזה כשהיא עצמה הייתה אישה קטנה במימדים".

של מי העיבודים ?
"העיבודים שלי ואני רוצה לציין את מי שהיה סטודנט שלי ובעצם עכשיו הוא מנצח במקומי, יונתן פרלמן, כדאי לזכור את השם שלו. הוא נמצא פיסית על הבמה בהצגה".

"שמש הביאו שמש/ אם שמיי מעוננים/עוצמת את עיניי/ אבל השמש היא בפנים" (מילים ולחן נעמי שמר/עיבוד מתי כספי)
לסיום, העבודה והתחקיר על שושנה דמארי גרמו לי לרצות להוסיף  ולחקור את סיפור חייה, המוזיקה שלה שטפה את בייתי והציפה בי זיכרונות ילדות מתוקים.

דרך הסרט והמחזה המוזיקלי למדתי להעריץ אותה ולהעריך אותה מחדש, בשבילי היא אישה מעוררת השראה, פורצת דרך ומלאה בעוצמה אינסופית, אישה שלא ויתרה על החלומות שלה גם אם זה גבה מחירים אישיים.

בשבילי היא מסמלת את ארץ ישראל היפה, השילוב של כותבים ומלחינים בסגנון האירופאי הקלאסי עם המבטא התימני המובהק שלה יצרו מיזוג נדיר ומרגש בין מזרח ומערב.

תרבות בשבילי היא גשר לעולם אינסופי של רגשות. זכות גדולה עבורנו שפרחה בחצרנו שושנה שכזאת .

כתבה: עינב טל

בחודש אוקטובר עלתה אצלינו בהיכל התרבות מאיר ניצן ההצגה "צניחה חופשית" מבית תיאטרון חיפה בכיכובן של השחקניות הווירטואוזיות ציפי שביט וליאורה ריבלין.

את ההצגה כתב המחזאי האמריקאי הנודע – דיוויד לינדסי אבייר, ביים – משה נאור ותירגם אסף ציפור.

מדובר בקומדיה קורעת מצחוק שגרמה לי באופן אישי לחוות הנאה צרופה. הציפיות הגדולות שהיו לי מציפי שביט ומליאורה ריבלין התממשו ואכן הקהל ואני  זכינו לקומדיה משובחת שכמו כל קומדיה טובה, נוגעת בכאבים שהם נחלת הכלל.

אבי (ליאורה ריבלין) ומרילין  (ציפי שביט ) הופכות להיות שותפות בחדר בדיור מוגן בעל כורחן. למרילין יש תחביב לערוך התערבויות על כל דבר וכך אבי מוצאת את עצמה בעיצומה של התערבות שבה מרילין מנסה לגרום לה לפחד ועושה הכל כולל הכל כדי לנצח בהתערבות. במסגרת מסע ההפחדות לוקחת מרילין את אבי לצניחה חופשית.

בהשראת ההצגה החלטתי הפעם לפתוח בפניכם צוהר לעולם המרתק של הצניחה החופשית.

לצורך כך ראיינתי את איל מצרי דורון – צנחן חופשי וצלם צניחה מזה 27 שנים.

מה הביא אותך לצנוח בפעם הראשונה?

בסוף 1994 הגעתי לארצות הברית, לאחר שנה בהודו ובאירופה. ראיתי בניו יורק סרט בשם טרמינל ולוסיטי (מהירות סופית או מהירות מקסימלית), סרט אקשן שמשלב בעלילה הרבה צניחה חופשית. זה קסם לי והחלטתי לנסות את זה בהזדמנות קרובה. החורף עבר וכשהגיע הקיץ, פניתי למועדון צניחה לא רחוק מהיכן שהתגוררתי במדינת קונטיקט-צפונית לניו יורק, והגעתי לצניחת טנדם. זו צניחת היכרות שנעשית כאשר הנוסע (אני במקרה הזה), חגור ברתמה שמחוברת אל רתמת המצנח של מדריך הצניחה. המדריך למעשה עושה את הכול, והנוסע פשוט נמצא שם איתו, אפשר לומר כמו שנוסע מצטרף לנסיעה ברכב, אותו מתפעל הנהג.

כבר עם ההגעה למועדון, שבד"כ פועל מתוך שדה תעופה מקומי קטן, התאהבתי באווירה. פגשתי בהרבה צחוק והומור (של הצנחנים המקומיים) מהולים בהתרגשות של מבקרים כמוני, שהגיעו לצנוח בפעם הראשונה. קיבלתי תדרוך לגבי תהליך הצניחה (הטיסה במטוס, היציאה מהמטוס, הנפילה החופשית, הטיסה עם המצנח לאחר הפתיחה, הנחיתה), מידע על הספורט, הבטיחות והיכרות עם המדריך שייקח אותי להרפתקה הזאת.

כשהגיע הזמן עלינו למטוס, לטיסה שארכה כ20 דקות, לגובה 13000 רגל (כ-4.3 קילומטר) שם נפתחה הדלת, וצנחנים התחילו לצאת מהמטוס בקבוצות. המראה הזה, של בני אדם שניתקים מהמטוס ונופלים מטה, על רקע האדמה, היה הרגע הראשון שבו הרגשתי את מה שאני מכנה "תחושת שמים". זה מאוד שונה מלשבת במטוס סגור ולהתבונן החוצה. עצם הדלת הפתוחה, תחושת האויר הדליל והקריר, הרוח, רעש המנוע והמראה של הצנחנים המתרחקים, הוא מאוד אינטנסיבי ומציף בפעמים הראשונות. כשהגיע תורנו התיישבתי בהנחיית המדריך, על שפת המטוס, ראש לאחור, המון התרגשות, לקחתי נשימה עמוקה ולפני שסיימתי אותה כבר היינו בחוץ בנפילה שהמהירות שלה מתגברת עם כל שנייה שעוברת, עד לכ-200 קמ"ש. אני זוכר שכבר תןך כדי הצניחה ידעתי שזה משהו שילווה אותי כל החיים, ושאני רוצה להיות צנחן חופשי. לאחר כ-45 שניות המצנח נפתח, ואז הגיע החלק השני של החוויה. טיסה של מספר דקות מטה, מעל נוף של יערות ואגמים, במהלכה המדריך נתן לי מדי פעם לנהוג את המצנח ולהתחיל לעכל מה קרה.

לאחר שנחתנו הלכתי ישר למשרד הקבלה, ונרשמתי לקורס צניחה חופשית שנפתח כשבוע לאחר מכן.

מה הייתה התחושה לפני, תוך כדי ואחרי?

לפני הייתה כמובן התרגשות. כשהגעתי למועדון התווסף פחד, שהמשיך וליווה אותי עד לרגע היציאה מהמטוס. אני זוכר שבשלב מסוים בדרך למעלה, הרגשתי בעיקר פחד. הבנתי שכדאי להתעשת ושאלתי את עצמי מה אני עוד מרגיש, חוץ מהפחד. ואז זיהיתי מחדש את ההתרגשות ואת הציפייה לחוויה מטורפת. זה לימד אותי כבר אז שאפשר לקחת אתי את הפחד החוצה מהמטוס וליהנות. אי אפשר להדחיק אותו ולהתעלם, אבל אפשר לבחור לקבל את עצמי מפחד, ובכל זאת לעשות את הצעד אל הלא ידוע. זה כך עד היום. גם אחרי כמעט 800 צניחות, עדיין יש פחד (לפחות בצניחה הראשונה של כמעט כל יום פעילות), ואני עושה את הבחירה הזאת בכל פעם מחדש ונהנה.  תוך כדי הצניחה, קשה לתאר. זו חווייה שמציפה את החושים. אני זוכר בעיקר וואו של השתאות מכל מה שקלטתי באותן 45 שניות, ושבשלב מסויים הבנתי כמה גבוה אנחנו נמצאים, כי למראית עין, האדמה בכלל לא התקרבה, על אף המהירות בה נענו מטה.

אחרי הצניחה הראשונה ההתרגשות מהחוויה, ביחד עם תחושת אושר, ובמקרה שלי אולי כפולה, כי ידעתי שאני ממשיך לקורס ולהפוך לצנחן חופשי.

מה גרם לך להתחיל לצנוח באופן קבוע? זאת הייתה החלטה מודעת או שהתגלגלת לזה? 

בעצם מה שסיפרתי בתשובות הקודמות. בגלל שגרתי בארצות הברית, והתחום הזה מאוד מפותח שם, היה לי גם קל להתקדם. הקורס הוא בן 7 צניחות. למעשה 7 שלבים, כי צריך לעבור כל שלב על מנת להתקדם לשלב הבא. במידה ולא עוברים שלב (וזה קרה לי מספר פעמים), חוזרים על אותה צניחה שוב עד שעוברים. את הקורס סיימתי תוך זמן קצר, והתחלתי להגיע למועדון לצנוח בסופי השבוע. אחרי כמה שבועות עברתי להתגורר מספר חודשים בדאלאס-טקסס, והמשכתי לצנוח במועדון שם. לאחר מכן נסעתי לקליפורניה ל"חופשת צניחה" באחד מהמועדונים הגדולים בעולם. באותו מקום גם קניתי ציוד משלי וקיבלתי את רישיון הצניחה הראשון. משם זו כבר דרך אחרת. אתה מגלה שבשונה מהריגוש של צניחת היכרות ראשונה, ואחרי הקורס שמלמד אותך בעיקר להיות בטוח ויציב באוויר, ומקנה לך את היסודות הראשונים למה שאנחנו קוראים "תעופת גוף", יש עולם חדש ושלם, והוא התעופה הזאת. הנפילה מייצרת אנרגיה של תנועה ובטווח מהירות של בין 200-300 קמ"ש. אנחנו משתמשים באנרגיה הזאת באמצעות הגוף שלנו, כדי לנוע באוויר באופן מכוון, כמעט לכל כיוון שנבחר (למעט למעלה כמובן, אבל ניתן לנוע למעלה ביחס לאדם אחר שצונח לידך), הגוף שלנו מתפקד ככנף שזזה באופן מכוון, בהתאם לדרך שבה אנו מציגים אותו אל הרוח. זו תנועה במרחב תלת מימדי, וביחס לאנשים שצונחים איתך. ניתן לעוף בשכיבה על הבטן, על הגב, בישיבה, עמידה, הפוך על הראש ועוד, והכל קורה במרחב האינסופי של השמים. זה ממכר, ולמזלי במסגרת העבודה החלפתי מקום מגורים כל מספר חודשים, כך שיצא לי לצנוח בהרבה מקומות שונים, עם נופים שונים, ועם אנשים רבים.

איזה אנשים מגיעים לצנוח?

לצניחה הראשונה מגיעים מכל הסוגים והגילאים. אני חושב שניתן לעשות צניחת טנדם החל מגיל 13, ושמעתי על אנשים שעברו את גיל 90 ובאו לעשות את זה. אני לא רואה הבדל מספרי בין גברים ונשים. הרבה מגיעים לצנוח כמתנת יום הולדת, ורבים אחרים כי זה מאוד אטרקטיבי מסיבות אחרות כמו ריגוש, רצון להגשים חלום…

עבור רוב האנשים זה אירוע חד פעמי, אבל מעטים ממשיכים לקורס צניחה שבסיומו מתחיל תהליך קבלת רישיון ראשון (רישיון צניחה בסיסי). בתוך קהילת הצנחנים יש יותר גברים מנשים, אבל יש נשים שמגיעות להישגים גבוהים מאוד. גם טווח הגילאים שלנו רחב. החל מחיילים בשירות סדיר ועד צנחנים שמתקרבים לגיל 80. יש יהודים, ערבים, דרוזים. הקהילה מגוונת מאוד

מה התגובות  הנפוצות ששמעת מאנשים לאחר שצנחו?

זה כמובן תמיד מלווה בהמון התרגשות. ברוב המקרים אנשים נוחתים וחוזרים על ה "וואוו" לפחות כמה פעמים, ממשיכים בתיאורים של "מטורף, מדהים, סוף הדרך, אין דברים כאילו…. לפעמים אנחנו שומעים "איזה פחד" או אלוהים ישמור 😊

מה המיתוסים שקיימים על צניחה חופשית?

המיתוס הכי נפוץ הוא שהסיכון הגדול הוא שלא יפתח המצנח. הסיכוי שזה יקרה הוא כמעט אפסי, ואפילו לזה יש פתרונות, כי הצנחן לומד מה יכול לגרום לזה ואיך לטפל בתקלה כזו. חשוב להדגיש שבגלל שזו פעילות אקסטרים, יש גם תקני בטיחות מחמירים וגבוהים מאוד, גם לציוד וגם להקניית הידע שהצנחן רוכש. לצד זה, אנחנו למעשה צונחים עם רתמה שארוזים בה שני מצנחים. לכן יש גיבוי למצנח הראשי. בנוסף יש באותה רתמה מכשיר אלקטרוני שעוקב אחרי הצניחה ויודע לפתוח בעצמו את המצנח הרזרבי, במקרה שהצנחן לא עשה זאת.

קרה לך משהו מפחיד במהלך צניחה?

קרו מספר מקרים שניתן לקרוא להם מפחידים, כי בכל זאת במצבי חרום, אתה נדרש למיקוד ותגובות נכונות ומהירות בפרק זמן קצר. עם זאת עד כה נוכחתי שכל מה שנדרש הוא להישאר רגוע ולעשות את מה שלמדתי שמתאים לסיטואציה.

היה לי מקרה בפלורידה, בו לאחר שיצאתי מהמטוס לבד וצנחתי זמן מה, הסתכלתי לכיוון מד הגובה, כדי לדעת באיזה גובה אני, ולהפתעתי גיליתי שמד הגובה לא שם. בשבריר שנייה עוד רץ לי בראש סרט משעשע שאני כמו הזאב מהסדרה המצוירת של רואד ראנר, שרץ בטעות אל מעבר לצוק, ואז נעצר באוויר כדי להיבהל שהוא הולך ליפול לתהום. אבל בשנייה הבאה כבר עיבדתי את כל הנתונים, זמן הנפילה עד כה, מראה הקרקע שעוזר לי להבין באיזה גובה אני נמצא, ומסתבר שפתחתי את המצנח פחות או יותר בגובה הנכון.

אחרי הנחיתה ניגש אלי צנחן שהיה במטוס ואמר שהוא ראה את מד הגובה שלי, עף מהיד עם היציאה מהמטוס. כנראה שהשארתי שם רצועה רופפת.

יש לך עובדות מעניינות וסיפורים מעניינים על צניחה?

סיפורים ועובדות מעניינות יש תמיד. משהו שמאוד אופייני למי שכבר נכנס לתחום, ועבר את השלב הראשוני של להכיל את הפחד, ואת ההתרגשות והאדרנלין, הוא שהמצב הזה של נפילה חופשית ושל תעופת גוף במרחב, הוא חווייה מאוד מרגיעה ורכה. אני תמיד אומר שאחרי האדרנלין, זה מתחיל להשפיע כמו דופמין (חומר שמופרש במוח ואחרי לתחושת רוגע, נינוחות, אופוריה…). זה לוקח קצת זמן. לי זה התחיל לקרות אחרי אולי 100-150 צניחות.

דבר נוסף שקורה הוא שינוי בתפישת הזמן. אולי כי בצניחה אנחנו מאוד ברגע, גם צניחות של כחצי דקה עד דקה יכולות להרגיש כמו כמה דקות.

בניו ג'רזי זכיתי לצנוח עם צנחן בשם ג'ון, שהיה אז בן 80. במועדון אפילו קראו לו "ג'ון הזקן". במהלך הצניחה מצאתי את עצמי מוקסם מהעובדה שבעוד שעל האדמה הוא התהלך ודיבר באיטיות, באוויר הוא נראה כמו ילד, שנע בקלילות ומתמסר לחוויה. אמרתי לעצמי באותן שניות, שהלוואי וגם אני אזכה להמשיך לצנוח בגיל כזה, ולהנות כמו שהוא נהנה.

האירוע הגדול ביותר שהייתי בו, התקיים אילינוי-ארה"ב. הוא ארך 10 ימים, על פני שדה תעופה מקומי גדול. זה היה פסטיבל צניחה שאירח כ-5000 צנחנים מכל העולם שבאו לחגוג צניחה חופשית מעשרות כלי טיס, כולל מטוסים נדירים, הליקופטרים, כדורים פורחים, ועוד. זכיתי לצנוח עם אנשים מהמון ארצות בעולם, ולחגוג איתם במסיבות שנערכו לאחר השקיעה.

יש ספרים מומלצים בנושא?

אני לא מכיר ספרים בנושא, למעט ספרים מקצועיים כגון כאילו שעוסקים בצילום בצניחה חופשית. אבל יש שפע של מידע ברשת. בכל מה שקשור לצניחה ראשונה, ניתן למצוא מידע באתרים של מועדוני הצניחה. בנוטף יש סרטונים ביוטיוב ובמקומות נוספים.

האם יש יתרונות בריאותיים לספורט האקסטרימי הזה?

אני חושב שההתמודדות וההכלה של הפחד בריאה. זה תהליך שמטפח ביטחון עצמי וגישה חיובית, שתורמים המון גם לחיים היום יומיים. מעבר לכך תעופת גוף מפתחת מודעות לעבודה שלנו עם הגוף. במהירויות הללו השפעת הרוח על הצנחן היא מיידית ומאתגרת לעבוד נכון עם הגוף. כל תנועה שאתה עושה משפיעה על הדרך בה הגוף נע במרחב. ניתן למשל לעשות סיבוב אפילו עם הטיה קטנה של כף היד, כך שכדי לעוף ולזוז באופן מכוון, להיכן שאתה בוחר, וביחס לאנשים שצונחים איתך, אתה לומד להיות מדויק ומשוחרר בו זמנית, וכמובן לשפר את הקואורדינציה.. חוץ מזה אני חושב שעצם החוויה של הרגשה טובה, היא בריאה מיסודה.

 איזה טיפים אתה נותן לאנשים שחוששים מהצניחה?

לאילו שמגיעים לפעם הראשונה, אני ממליץ לעשות את מה שאני עשיתי מהצניחה הראשונה שלי. לקבל את הפחד-לא להדחיק אותו, וביחד עם זה לתת מקום לכל השאר. יש שם מספיק ריגוש והנאה שיכולים להאפיל על הפחד בקלות, ולהפוך לחווייה ייחודית שתיזכר כל החיים.

לצנחנים מתחילים שכבר סיימו את הקורס, מספיק להזכיר להתמקד בתהליך הצניחה, ובתעופה שהם מנסים ללמוד. אילו טיפים מקצועיים שקשורים לאיך עפים. כשתשומת הלב שם, החשש לא תופש כל כך הרבה מקום, ובדרך כלל במקומו תהיה מוטיבציה

איפה אתה צונח? והיכן בארץ מומלץ לצנוח?

אני צונח כיום בעיקר במועדון שנקרא גו ג'אמפ-GO JUMP, בדרום ים המלח, ממש מול מצדה.

ישנם מספר מועדונים נוספים בהם אני צונח מדי פעם. הצנחניה-גליל עליון במחניים ליד ראש פינה

סקאיכיף בשדה תימן ליד באר שבע, ומועדון פרדייב ליד חוף הבונים.

כל המקומות הללו מקצועיים מאוד, והפעילות מקיימת תחת תקני בטיחות בינלאומיים מוכרים.

משהו השתנה בתחום הצניחה לאורך השנים?

כמו בכל תחום, גם בצניחה הכול מתפתח. נושא תעופת הגוף והטסת המצנח עצמו לאחר הפתיחה נמצאים בהתפתחות מתמדת, והם מתקדמים מאוד כיום בהשוואה ללפני למשל 20 שנה. נושא תעופת הגוף התפתח מאוד בזכות ההופעה של מנהרות רוח, כמו זו שנמצאת בראשון לציון. מדובר במתקן סגור בו ניתן לעוף על זרם אויר חזק שמגיע מלמטה, וכך לתרגל תעופה לבד או עם מדריך, לקבל משוב מיידי, להיכנס שוב ולשפר. המתקנים הללו היו בשימוש צבאי לפני שנים רבות, בהמשך הפכו למתקני אימון לצנחנים כמוני, וכיום הם פתוחים גם לקהל הרחב שמעוניין להתנסות בריחוף על הרוח, עם מדריך צמוד, בלי לקפוץ ממטוס.

המצנחים עצמם הם כלי תעופה מתקדמים מאוד. זה הרבה יותר מכלי שמיועד להציל את החיים ולהנחית אותך בשלום. למעשה הם החלק המלהיב השני של הצניחה. ניתן לנהוג אותם ולעשות תמרונים מטורפים באוויר, עד לנחיתה על הקרקע. ב-20 השנים האחרונות החלק התפתח מאוד. מצד אחד המצנחים עצמם ופוטנציאל התעופה שלהם, ומצד שני במקביל הידע שמונגש לצנחנים, על מנת להטיס מצנחים כאילו באופן מהנה, מרגש ובטיחותי.

1. אתה יכול להבין מדוע אנשים חוששים מצניחה? והאם לך היה את החשש הזה?

כמובן. הפחד הוא טבעי ומיועד לשמור עלינו. לכן כדאי ללמוד להכיל אותו, וכמו שהסברתי לתת מקום גם להיבטים האחרים שעושים את החווייה. יש סרטון נפלא של ויל סמית שמספר על הפעם הראשונה שהוא צנח, והוא משתף את התובנות וההרגשה שלו, באופן מאוד הומוריסטי וחכם. ניתן לצפןת בו בקישור הזה.
https://www.youtube.com/watch?v=VsTBCQ2MnRM&list=FLAdpvhvVGBSAcHAlgKomQ7g&index=19&ab_channel=IntegratedTechnologies

מאיזה גיל מותר לצנוח?

צניחה ראשונה מגיל 13. קורס לדעתי מגיל 17 או 18

מי מפחד יותר לרוב- נשים או גברים?

אני לא חושב שיש הבדל. פחד הוא אנושי וטבעי. חלק מהגברים משתדלים להראות כלפי חוץ שהם בסדר, אבל לא קשה לראות מה עובר עליהם. לרוב נשים מבטאות את הרגש ביתר חופשיות, אז למראית עין הרושם הוא שהן פוחדות יותר. אבל זה רק למראית עין.

בצניחה הראשונה שלי, עליתי למטוס עם חבר מהעבודה. בחור גדול, חזק, מאוד "גבר גבר", שביום יום הפגין הרבה ביטחון עצמי, לא היסס לקחת סיכונים ואתגרים ודיברללא הפסקה (עבדנו ביחד על אותה משאית מדי יום, אז היו לי הרבה שעות במחיצתו). הוא הגיע לצנוח רק כי אחיו ועוד חבר טוב התגרו בו שאין לו אומץ לעשות את זה. בדרך למעלה הוא שתק ונראה חיוור כמו שלא ראיתי אותו אף פעם. בשלב מסוים הוא הצליח להוציא משפט אחד שמסכם א כל התשובה הזאת. הוא אמר ש"החברה שלו בטח הייתה מתה מפחד". כמובן שהיה ברור שזה מה שעובר עליו באותם רגעים, והמוסכמות חברתיות ודימוי עצמי משחקים תפקיד עיקרי בבחירות שלנו. אבל מצד שני, הוא התגבר על הפחד הזה וקפץ כמו גדול, ובסופו של דבר אילו הבחירות שעושות אותנו מי שאנחנו.